הייתי השבוע בלווייה.

הנפטר מת בשיא ימיו.

אשתו וילדיו שהו ליד מיטתו עד רגעיו האחרונים.

מאות אנשים ליווהו בדרכו האחרונה.

הוא היה איש רעים להתרועע.

רבים הכירו אותו, אף אהבו אותו.

הוא הקים משפחה לתפארת.

משפחה חמה ואוהבת.

ואני? - בעיקר קינאתי בו.

איזה מוות יפה.

כמה אהבה.

כמה כבוד.

כמה רחוקה ממנו הבדידות.

בעבר היכרתי גם איש אחד, שמת טרם הגיעו לחמישים שנים,

וגם אז לא ידעתי אם מת לאחר השיא או לפניו.

כי לכאורה נדמה שלא עשה דבר בחייו.

לא משפחה, לא חברים, לא מכרים.

גם קריירה לא הייתה לו.

בקושי מנין בלווייתו.

רוב מכריו היו אלה שטיפלו בו בבית האבות בו העביר את שנותיו האחרונות.

תמיד שאלתי את עצמי:

מה מוות בודד ועצוב כשלו עושה לאנשים?

האם אין במוות הזה לעורר פחד?

האם זה לא מעורר שאלה "האם זה לא עלול לקרות גם לי"?

חייהם של רוב בני האדם מבוססים על הנחת ה"לי זה לא יקרה".

בהרבה מקרים הנחה זו מבוססת גם על עובדות מוצקות.

לרוב האנשים יש משפחה.

לרוב האנשים יש מקצוע.

לרוב האנשים יש חברים.

מציאות זו מבטיחה להם מוות מכובד, יחסית - גם אם הוא בא מוקדם מדי.

אבל יש לא מעט אנשים, בהם אני, שחיים לפי חוק מרפי, שאומר,

בניסוח הפשטני שלי: לי זה כן יקרה.

במקרה הספציפי שלי זה גם קרה.

הנורא מכל אכן קרה אצלנו.

סבא שלי נרצח כמו כלב באמצע שומקום אחרי שנים של עבודת פרך.

הוא בקושי זכה להכיר את בנו יחידו - אבי - ובקושי זכה להנות מחייו.

לא עזר שהוא ניסה להקים משפחה. לא עזר שהיה לו מקצוע, אולי גם חברים.

שנים ארוכות(6-7 שנים)של עבודת פרך ודאי השכיחו כל זאת ממנו.

עשרות שנים גם איש מקרוביו לא ידע היכן ומתי נרצח והיכן נקבר.

כיום כנראה שיש תאריך, מקום רצח(בערך)ובית קברות(אבל לא קבר ספציפי).

גם סבתי נפטרה בצער.

היא ידעה שנות רעב ושכול, ושרדה הכל ובאה לארץ,

אבל בערוב ימיה הפכה לסיעודית, סבלה הפך לנחלת כל משפחתה,

ובמשך קרוב לשלוש שנים גופה הפך לכלא עבורה.

אינני זוכר בוודאות, אך נותר בי הרושם כי סבלה היה גם נפשי,

וכי סבלה הגופני הותיר אותה חסרת הגנות מול זכרונותיה הנוראים ביותר.

אז הייתה לה משפחה. גם חברים. אז מה?

ילדותי בצד סבלה הותירה בי מחשבה מטרידה:

האם יש ערך לחיים שאנו בונים?

מה שווה האהבה?

מה שווה המשפחה?

את סופנו אין אנו קובעים.

גם אם נעשה הכל נכון - הכל יכול לקרות,

ודבר אינו מחסן אותנו מפני הנורא מכל.

והנורא מכל איננו המוות עצמו.

הנורא מכל הוא למות בלא גאולת הנפש.

המשפחה, החברים, המשמעות לחיים - אינם כי אם כלים

להקנות לנו כוחות להיות חזקים נפשית גם ברגעינו הקשים ביותר.

וגם אז הם אינם תעודת ביטוח לכלום.

בצער רב,

אני