בדרך כלל אני לא סובל חתונות.

אני אמנם נאלץ לכתת רגלי לחתונות רבות, אבל הצפיה בזוג מאוהב טובע בתוך ים של קיטש מעורר בי צורך לבכות. כי גם אני אוהב קיטש, והייתי מת שהחיים שלי יהיו קיטש אחד מתמשך, אבל מה לעשות - חונכתי על ברכי האסכולה שאומרת שבחיים אין סוף טוב(אולי בגלל זה החיים שלי כ"כ בזבל. כי אז כל סוף ייראה טוב...).

אני מתאושש היום מחתונה בה הייתי אתמול. ואיכשהו - יצאתי ממנה בשלום. אני חבר של הכלה, ואוהב אותה מאוד, ומצפה ממנה לגדולות ונצורות, ובעיקר מעריך את הנאמנות שלה לעצמה. אולי בגלל זה ערב-הקיטש הזה נצטייר אצלי כהפסקהמתודית שלה מהחיים ולא כשיאם.

חתונה - בניגוד למה שבנות רבות חושבות - אינה השיא של החיים. לחיים שיאים רבים, וחתונה אינה אחד מהם.

חתונה היא ערב של שוויץ: הנה, הצלחנו למצוא זו את זה וזה את זו. הצלחנו להסכים על זוגיות. הצלחנו.

הרגע בו גבר ואישה מחליטים ש"זה זה", למשל, הוא שיא משמעותי בהרבה.

לידה גם היא שיא. ומוות. ועוד ועוד. לא חתונה.

לכן אולי אהבתי את הערב אתמול. היה בו משהו רומנטי במידה, אבל גם ריאלי. זאת סה"כ חתונה.

ובכ"ז נכנסתי לדיכאון. הנה בחורה שמתמודדת עם הפחדים, מתמודדת עם החברה, מתמודדת עם נטל ההוכחה הרובץ על כתפי כל אדם מוכשר - ומצליחה לבנות לעצמה לחיים. לאט לאט, אבל בטוח. הלוואי עלי.

הלוואי ומתישהו אדע לאהוב.

אני