אני מאוד אוהב אנשים מטיפים.

אנשים שרואים את המציאות יותר טוב ממך.

יודעים מה טוב עבורך. מה טוב עבור כולנו.

אחת הבעיות הקשות שיש לי איתם זאת הקנאה.

מה לעשות, אני מעולם לא היטבתי לראות את עצמי.

אדרבה. לראות אותי הוא אחד הדברים המפחידים ביותר עלי אדמות עבורי.

(מי שראה את "ליבו של אנג'ל" זוכר ודאי את הסצינה בה הגיבור זועק:

"I know who I am!!!!!!!" - סצינה שממש זעזעה אותי בהזדהות שעוררה בי).

אני כמובן נדרש להסביר את מה שלי מובן מאליו ולאחרים חידה.

אז זה הולך ככה:

תגידו לי מה לעשות, תגידו לי מה לכתוב, תגידו לי איך לחיות - ועשיתם את חיי קלים.

תשאלו אותי מה שלומי, מה אני רוצה, מהם החלומות שלי - וסיבכתם אותי.

לא שאני לא מגלה מפעם לפעם מהם רצונותי וחלומותי. אלא שהנגיעה בהם - בנאליים ומשעממים ככל שיהיו - מאיימת. מפחידה. משתקת. ולא בגלל תוכנם(אם כי תוכנם לעיתים מפחיד אף הוא).

זה כמו אדם שפעם רצח מישהו בגלל ריב על מקום חניה, ישב בכלא,

וכשהוא יוצא מן הכלא הוא לא מסוגל יותר לחנות, שלא לומר לנהוג.

על אחת כמה וכמה אם הוא נהנה לנהוג.

כן, אשמה קשורה לסיפור.

האשמה שלי היא אבסטרקטית. כלומר, אני מניח שבתור ילד הייתה סיבה לאשמה שלי.

הרי כל ילד חש לעיתים אשמה על כל מיני דברים,גם ללא הצדקה.

אלא שבחלוף השנים הסיבה הלכה בדרך כל זכרון ילדות,

ורק האשמה נתקבעה עמוק עמוק באישיות.

מחוברת בעבותות לבסיס הרצונות והמאוויים.

כמו סרטן.

לופתת אותי כל פעם שמשהו פנימי נעור בי.

"אבל אין לך זכות!" - היא זועקת.

ואני רוצה לקום ולצעוק, "אבל לא מגיע לך!!!" היא צורחת.

ואני רוצה להיות ולעשות, והיא בועטת ונושכת ושורטת אותי. מקיזה את דמי.

לא סיפרו לה שהתבגרתי,כנראה.

אז אני נותר משותק.

כלומר, אני לא מוותר. אני משתדל שלא.

אבל זו חתיכת מלחמה סיזיפית ומעייפת.

עד שלעיתים קרובות אני שואל את עצמי:

בשביל מה כל זה?

בשביל כמה דברים קטנים ומטומטמים?

בשביל קצת נחת רוח?

בשביל קצת אהבה?

בשביל הנאות?

הכשלונות החוזרים ונשנים שלי במלחמתי באשמה שלי,

פיתחו אצלי נקודת מבט שחורה על החיים.

אני מניח שזה כמו כדורגלן ישראלי שיודע שבחיים לא יגיע לאירופה,

אז הוא מספר לעצמו שבתכל'ס אירופה זה לא משהו.

אז כן. אני חושב שהחיים זה לא משהו.

וכשזה יוצא ממני, אני חוטף על הראש.

"אסור לך לוותר לעצמך! אתה צריך למצוא את האושר שלך! לעשות משהו עם עצמך!"

הטפות, הטפות, הטפות. נמאסתן.

הן תמיד באות מאנשים שרואים טוב ממני.

והן תמיד מזכירות לי כמה קשה לי לראות את עצמי("אתה הרי כזה חכם! ורגיש! וחתיך!").

והן תמיד מזכירות לי כמה אני מפסיד בכך שאינני מסוגל לראות את עצמי

("אתה הרי מסוגל להרבה יותר!").

והן תמיד מעמתות אותי עם הכשלון הזה, החוזר ונשנה, לצאת ממעגל האשמה.

הכשלון לאהוב אותי.

אז אני מקנא.

במטיפים.

וכששורה עלי הרוח, אני מטיף לאחרים.

כמו בפוסט הקודם.

מה ששנוא עלי ועושים לי - אני אעשה לאחרים.

אז אל תטיפו.

אם יש לכם איזה רעיון כיצד לנצח במלחמה הנצחית שלי בעצמי - בכיף.

אבל להגיד לי שוב ושוב לתפוס את עצמי בידיים ולהילחם -

לכו אתם תפסידו שוב ושוב במלחמה על חייכם,

ונראה אתכם גיבורים.

ממשיך לצפות,

בדמעות.

אני