אוף, אוף, אוף.

אני אוהב אותה, למרות הכל.

רגישה, עדינה, תמימה.

וצעירה ממני בעשור.

אני חולה עליה.

אבל...

היא חולה.

ימיה כצל עובר.

היא פצצה מתקתקת.

עוד עשור היא כנראה כבר לא...

אין הרבה אנשים שחולים במחלה שלה בגיל שלה.

אין הרבה אנשים ששרדו מעל עשרים שנה.

כמה עשורים היא תזכה לסיים?

כמה היא תספיק?

היא כ"כ רוצה ילדים.

אבל לא בטוח שהגוף יאפשר.

היא כזאתי פולניה שמתבכיינת על כל דבר.

הבעיה היא שיש לה סיבה טובה להתבכיין.

חרב חדה מונחת על חייה, ואיפה אני?

כמה רחוק אהיה מוכן לצעוד לצידה?

מתי אני אשבר?

מה אני יכול להבטיח לה?

היא לא יכולה להבטיח לי שתחיה עוד שנה,

אז האם אני פטור מלהבטיח לה להיות איתה?

האם אני יכול לעמוד מול המשפחה שלי ולהציג אותה כזוגתי?