נשים ואני

אוי, אוי, אוי.

אני כ"כ מקווה שאתן לא קוראות את זה.

זה פשוט מביך...

שלא תבינו לא נכון: אני מחשיב את עצמי לאדם חכם. טוב, למען האמת אחרים מחשיבים אותי לחכם ואני מנסה לעמוד בציפיות. אני אפילו מחשיב את עצמי לבעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה מן הממוצע. למעלה משלוש שנות עבודה עם סטונדטיות לקולנוע נוירוטיות ומחפשות תשומת לב הפכו אותי לאדם עם אוזן רגישה ועם יכולת הקשבה. יחד עם יכולת הניתוח המבריקה שלי יכולתי אפילו לחשוב על איזושהי עצה קונקרטית לבחורה הנזקקת התורנית. אבל רק יכולתי. חבל שלא מיציתי את היכולות שלי עד הסוף...

אבל זאת הבעיה בעצם. אני תותח בלהתבונן מהצד על מישהי. להבין אותה רק על סמך תנועות גוף. לקרוא את תווי פניה קריאה מדוייקת. לנתח את אישיותה בעזרת מכלול מחוות והבעות הנחשף לנגד עיני בתצוגת תכלית מרהיבה. אבל מה קורה כשאני לא רק מתבונן? מה קורה כשאני מעורב?

כשאישה יושבת מולי ומדברת איתי....

טוב, התבלבלתי. נתחיל שוב:

כשאישה יושבת...

טוב, נניח שהיא עומדת?

בעצם...

לא משנה.

 אישה.

אני.

בלבול.

בלאגן.

יריות.

"חובש!".

איפה המפקד?

לאן הגענו?

קאט!!!!!!!

בקיצור, אני לא מסוגל לשאת את המחשבה שאני ומישהי נמצאים ביחד. על אותו אי-רגשי-בודד. מכילים זו את אינטימיותו של זה ולהפך. את המחשבה על כך אני לא מסוגל לשאת? - אני לא מסוגל לשאת את המציאות הזאת. כשאני רואה אותה, תהיה אשר תהיה, יושבת מולי, מתיחסת אלי, מחייכת אלי.... נו, די! אולי מספיק? את עושה לי את זה בכוונה, נכון?

כשאני בדייט, כל חיי חולפים לנגד עיני כמו סרט. ואני לא מתכוון לחיינו העתידיים יחדיו, אל תדאגי....

כשאישה מתייחסת אלי - אלי - מכל האנשים שבעולם, אני מרגיש כ"כ מיוחד שלא נשאר בי מקום להכיל אותי. כשאנחנו צועדים יחדיו, אני תמיד מרגיש כאילו אנו צועדים לעבר השקיעה. גם אם הרגע ירדנו שנינו מהאוטובוס וטרם החלפנו אפילו מבטים. כשאנחנו יושבים את לצידי ואני לצידך, אני מרגיש שאנחנו כבר חיים שלמים ביחד. גם אם לא היה לך מקום אחר לשבת בו באוטובוס(מצטער על הדימוי המשומש, אבל מישהי אמרה לי לא מזמן שבחורות הן כמו אוטובוס. עולים,נוסעים,ואז יורדים. הסכמתי, אבל כל מי שנסע פעם באוטובוסים שעוברים בבקעה, יודע שיש קטע לא רחוק ממחולה שהמעיים מנסות לחצות את מחסום הסרעפת לעבר הריאות.אז בקיצור, בנות: סעו בזהירות! יש בנים באוטובוס!).

וכשאת מחייכת אלי? אוי... אני מרגיש שקוף. כי ברור שאת מחייכת למישהו שעומד/יושב מאחורי ואת פשוט לא מבחינה בי.                 (אה,באמת חייכת אליו ולא אלי?... סליחה...)

למזלי אני נתקל לא מעט בבחורות בנות 19-20 שמתרגשות לדבר איתי. זה אימון טוב: אני יודע שהן מתרגשות מהתפקיד שלי, ולא מזה שאני חתיך/חמוד/חכם/רגיש/עשיר/אוהב סושי/צדיק/בעל לב טוב/בעל עין טובה/הרואה את הנולד/בעל רגל טובה(אבל אני בטוח שאם קשטן היה רואה את הרגל שלי הוא היה מתרגש.סוף סוף פתרון לבעיית החלוצים שלנו...). אבל אני מתאמן בלהשלות את עצמי. וזה יעיל. אח"כ, כשאני עם בחורה, אני יכול להשתמש בזה: "אתה משלה את עצמך. היא לא מחייכת אליך כי אתה [כל מה שכתוב למעלה] אלא בגלל ש... " וכאן אני נתקע. פתאום אני מוצא את עצמי כמו אותו גיבור מצוייר שרץ אל מעבר לצוק ומגלה פתאום את הקרקע במרחק של כמה מטרים ממנו. אבל הצידה. ומתחתיו?

אני מקווה שאני לא צריך להסביר יותר למה התחתנתי, למה התגרשתי, ועוד כל מיני שטויות, נכון?