היום לבשתי את החולצה האדומה שהביאו לי מהבית.
היה קר, ולכן משכתי את החולצה גם מעל לראשי כעיין כיפה שתגן עלי מפני הרוח העזה.
בצהרי היום ניגשתי לטלכו שהיה שרוע על המיטה באפיסת כוחות.
כל חברי השבט האחרים עסקו בניקיון המחנה, בחיפוש אחר דבר מה למאכל או בליקוט עצים.
"מה ניש טלכו?" ניסיתי להישמע קולית וחברמנית בא זמנית.
טלכו פתח עין אחת, מחפש אחר המטרד שהפריע לו לאגור כוחות.
כשקלט אותי פלט משהו שנשמע כמו "אוי הברוך..." אבל סינגרתי עליו וניחשתי שאמר "אוי חנוך....".
"הכל בסדר" שלח חצי חיוך.
"תגיד טלכו, סליחה שאני שואלת -אתה רואה שכולם פה עוזרים למען השבט, למען המחנה, ורק אתה שוכב מהבוקר על המיטה ומסתכל עלינו נהנה מהחיים.... למה אתה לא עוזר ומשתתף כמו כולם?"
"התשובה פשוטה" טלכו הזדקף והתחיל לגרד לי בגב, "אני לא רוצה לסמן את עצמי כמטרה. אני לא רוצה שאראה כצד מאיים וחזק בשבט-שלא תהיה סיבה להדיח אותי".
הנהנתי בראשי מבינה.
"ולמה אתה לא מצליח בכלל במשימות? אפילו לא קרוב להצלחה?"
טלכו עבר לקרוא בכף ידי.
"תראי הדס, בטיוליי בהודו ובמזרח הרחוק למדתי הרבה דברים על אנשים בכלל ועל גמלי שלמה בפרט. למדתי שאסור להתבלט. צריך לצעוד לאט לאט ורק ברגע הנכון – להסתער. הכל אני עושה מתוך מחשבה אסטרטגית מדהימה שנועדה להסיר ממני את ההתעניינות, שאראה חלש ובלתי מאיים – ואז לתקוף."
הנהנתי בראשי מבינה גם הפעם.
"ולמה אתה שוכב כל היום במיטה? מילא לא לעזור, אבל תקום תעשה משהו עם עצמך!?"
טלכו התחיל לעשות תרגילי מתיחה של הידיים ושל שרירי הפה והלשון.
"זה בסדר הדס", הרגיע טלכו "אני רוצה להראות חסר כוחות שיחשבו שאני גם ככה עוד מעט אדיח את עצמי מהמשחק בגלל חולשה והתמוטטות גופנית".
"ותגיד טלכו", המשכתי כשטלכו התקרב אלי יותר מדי מלקק את שפתיו, "למה אתה מסתכל עלי ככה?"
"כי אני רעב, ואני רוצה לאכול-להדיח אותך"!!".
"אאהההמממ!!"
הרגשתי ממש כמו באגדות.
מזל שחנוך הצייד הגיע וברגע האחרון הציל אותי באומרו:
"תגיד טלכו, אתה לא מתבייש? לאכול אותה לבד?..."
אוהבת,
נשיקות ושבת שלום!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: