חמודונצ’יק

יגאל עשה עלי חרם בכיתה ד'. הוא אירגן את כל תלמידי הכיתה שלא ידברו איתי, שלא יסתכלו עלי ושלא ישבו לידי. אסנת שהיתה חברה שלי לא הסכימה עם החרם הזה ובגלל זה היא חטפה ממנו מכות. אני רק הסתכלתי מהצד ולא עזרתי לה, פחדתי.

בכיתות ה'-ו' הוא דאג מדי פעם ללוות אותי לביתי עם עוד שני "חברים" , מלווה אותי תוך כדי קללות ובעיטות...

גם בחטיבה ובתיכון הוא השתדל למרר לי את החיים. הוא גרם לחברה שלי אסנת לעזוב אותי – ולעבור אליו.

אחרי שסיימנו את הלימודים בתיכון, אני המשכתי למכינה קדם צבאית. היה לי חוסר בטחון מאוד בולט והיה לי קשה ליצור קשרים חברתיים טובים ונכונים. פסיכולוג שביקרתי אצלו אמר שזה בגלל כל השנים שרדפו אותי. בשביל זה שילמתי לו כסף? את זה ידעתי בעצמי...

ניתקתי כל קשר עם העבר. יצרתי חברויות טובות, עמדתי באתגרים שלא חלמתי שאוכל להם, סיימתי את הצבא בתחושת סיפוק עילאית והרגשה שסוף סוף טוב לי בחיים.

אחרי 5 שנים שלא שמעתי ממנו כלום הוא התקשר.

זה היה ערב נעים וחמים, ישבתי בדירתי השכורה ליד השולחן והמחשב מנסה לסיים  איזו עבודה מעצבנת לאוניברסיטה. הפלאפון צילצל, מספר לא מוכר. עניתי. קצת שמחתי שמישהו מתקשר אלי, רציתי לגוון קצת עם העבודה המשמימה הזאת.

זה היה יגאל.

תחילה לא זיהיתי את קולו, אך הוא נכנס מהר מאוד לעניינים.

"הלו יואב?"

"כן, מי זה?"

"תשמע, אני יודע שמלא זמן לא דיברנו. ניסיתי להשיג את הפלאפון שלך אצל כל החברים מהתיכון ולקח מלא זמן עד שמצאתי אחד שידע ת'מספר, אפילו את המספר של ראש הממשלה יותר קל להשיג" הוא ניסה לצחוק, להפיג קצת את המתח שנשמע בקולו.

"מי זה בבקשה?" שאלתי שוב, מנסה לחשוב על מישהו שאולי כן התייחס אלי בתיכון. שניה לפני שהוא אמר את שמו-כבר ידעתי מי זה.

"זה יגאל".

פצצה גרעינית. רק פצצה גרעינית היתה חסרה לי. היתה שתיקה רועמת של יותר משתי דקות. כל ההיסטוריה המשותפת של יגאל ושלי עמדה לנגד עייני. היסטוריה שבעמל רב הצלחתי להשכיח מעצמי ב-5 שנים האחרונות. התבגרתי, נהייתי מקובל חברתית, נהייתי עצמאי ובעל ביטחון. עד הרגע.

"תשמע יואב, אני לא אמרח אותך" שמעתי קול רחוק משפופרת הפלאפון. "אני עומד להתחתן עוד שלושה שבועות, וארוסתי עומדת על כך שאתקשר אלייך ואבקש ממך סליחה, אתה יודע, על כל השנים..."

לא הבנתי.

"מה קשורה ארוסתך אלי?" שאלתי מבולבל. למה שלארוסתו של יגאל יהיה אכפת ממני לעזאזל? אני אפילו לא מכיר אותה ובאמת שלא אכפת לי ממנה. אם היא היתה שואלת אותי, הייתי אומר לה שהיא נדפקה. סליחה, לא סליחה –לא עניין אותי.

"מה, אתה לא יודע?" כיחכח יגאל בגרונו, "חשבתי שאתה מעודכן יותר, בכל זאת, התארסתי עם אסנת...."

השמים נפלו עלי. הפלאפון נפל מידי ואני נחתתי על הכסא ומיד לאחריו על הרצפה.

לתאר כל מה שהרגשתי באותו רגע- לא אוכל. שלוש מילים ריצדו מול עיניי כל הזמן – "יגאל" , "אסנת" ו"סליחה"....

אנחנו עומדים כעת ממש עוד רגע מול יום הכיפורים. יום של סליחה ומחילה, יום של תפילות, של איחולים, של קביעת חיים ודרכי חיים - ובקשות סליחה.

האם על כל דבר ניתן לסלוח? האם יש חובה לסלוח?

ומה אם בקשת הסליחה כה חוצפנית כמו במקרה שתיארתי? ומה אם זה קרוב משפחה שפגע וזילזל שנים על גבי שנים, ופתאום הוא מבקש סליחה?

ואולי לקיצוניות השניה, החבר, החברה או האישה מבקשת סליחה, האם הוא/היא צריכים בכלל לבקש, או שברור  שסלחתי כבר  ובכלל לא ברור הצורך של הסליחה?

האם לסלוח זוהי מעלה, או חסרון שמראה שאני "פראייר"?

אשמח לשמוע חוות דעתכם.