הם הראשונים שמגיעים לבקר לאחר הבשורות הקשות והנוראיות.
הם ממש מלאכים.
היית מצפה שהם יבואו עם זר פרחים.
היית מצפה שהם יבואו עם דמעות בעיניים ורצון לחבק.
היית מצפה שהם יבואו עם אין סוף רצון לעזור ולעודד, לתת כתף.
אבל הם לא באים בשביל זה. הם באים כדי לסקר את "האירוע".
הם באים עם מצלמות וידאו ו'סטילס'.
הם באים עם מיקרופונים ובלוקים של כתיבה.
הם באים עם רצון לדעת הכל ולחקור הכל, לעיתים תוך חדירה חצופה לפרטיות.
לא מזמן ראינו אותם דואגים מאוד לאחד "משלהם", לא לפספס שום פירסום או ידיעה עליו. הם כל כך דאגו לו עד שהם כבר חנקו אותו. הם לא נתנו לו מרווח נשימה, מרווח להתעודד, מרווח לחשוב, קצת לצאת מהטראומה שבה הוא נמצא. אתם יודעים על מי אני מדבר נכון? קראו לו דודו, דודו טופז כמדומני, למרות שלאחר כל הליטושים וכל השברים שגרמו לו – אבן הטופז היקרה כבר נהפכה לשבר כלי ולאבן פסולה ומושפלת. כן, הם היו שם, ועזרו לו להסתגר ולהסתגר עד ש... טוב, הם מלאכים לא? הם רצו שגם הוא יהיה כמוהם בשמיים.
הידיעה על מותו של אסף ז"ל זעזעה את כולנו. אני זוכר את אביו אילן ז"ל כאשר המריא לחלל, אני זוכר את הציפיה של כולם לחזרתו שיוכל לספר לנו על כל מה שעבר עליו. אני זוכר את הרגע שבו שמעתי על התרסקות החללית. הייתי בהלם.
ואז הגיעו הפרסומים על מותו ויותר מכך על חייו, תרומתו למדינת ישראל ויותר מכך- לאזרחי המדינה. המשפחה לא יכלה להתאבל לבד, זו הייתה לוויה ממלכתית ומתוקשרת היטב.
המשפחה האבילה לא יכלה להשאר לבד יותר מדי. התקשורת תמיד היתה שם- גם אם לא פנים מול פנים, אז כשפתחת עיתון או אינטרנט.
גם עכשיו, עם מותו הכה מצער בטרם עת של אסף היקר, התקשורת שם. "שקט? לתת למשפחה זמן לעכל לבד? למה מה קרה- אתם תמנעו מכל עם ישראל את הפרסום הרב, ההתעסקות והחטטנות?", שואלים מן הסתם חלק מאנשי התקשורת... "אנחנו צריכים עבודה!" הם צועקים בהיתממות...
אני לא יודע, אולי אני טועה. אולי המשפחה רוצה את זה, אולי המשפחה כן רוצה את הפרסום הרב, אבל יש לי הרגשה שזה לא כך. הרגשת לב.
תנו קצת שקט ופרטיות.
תנו לאנשים להתבודד עם כאבם הפרטי-בתוך המשפחה. אני בטוח שהמשפחה הקרובה תתמוך טוב פי אלף יותר מכל ה"מנחמים" שרוצים עוד ידיעה קטנה, עוד "סקופ".
מעניין שראיתי במספר הלוויות , בעיקר מתוקשרות, שהמשפחה הגיעה ברובה עם משקפי שמש על העיניים. מדוע? התשובה פשוטה-לא נעים. לא נעים להם שיצלמו אותם בוכים. לא נעים להם שיראו אותם עם דמעות וכאב. ובצדק!
אז אני שואל, למה? תנו להם שקט, תנו להם מרחב.
אם הדאגה של התקשורת היתה כנה במקרה זה, במקרה של דודו טופז, במקרים רבים אחרים שבהם אנשים בכו מרוב כאב על התקשורת, אולי לא הייתי זועק. אבל הרבה פעמים התקשורת דורכת כל כך חזק על אנשים, שזה מזעזע. לא חסרים פרסומים על קרובי משפחה של אנשים שנפגעו, שזעקו על העוול שגרמה להם ולאדם המואשם התקשורת.
הערת אגב- למה נועד בית כלא? נכון, להעניש, אבל יותר מזה- הוא נועד גם לתקן. השאיפה של המשטרה ושל בתי הכלא כיום היא שהאסיר שנמצא כעת בכלא, ביום שהוא ישתחרר הוא יהיה כאדם חדש שלא יחזור יותר לכלא, הוא יהיה אדם מתחשב ואכפתי שהבין שטעה ועכשיו יש לו היכולת לחזור ולתקן, ולו במקצת.
כל אחד שישאל את עצמו, האם הוא באמת כואב על ידיעות עצובות אלו, או שמא יש עוד אינטרסים ו"נורמות" שלפיהן הוא צריך לשחק אותה את המשתתף והמזדהה .
איך התחלתי את המאמר?
הם הראשונים שמגיעים לבקר לאחר הבשורות הקשות והנוראיות.
הם ממש מלאכים.
השאלה היא האם הם מלאכים טובים...
תנחומי למשפחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: