היום היה בסדר.
חוץ מזה שבכיתי כמו מטומטמת לדניאלה, נתתי לרגשות להשתלט כששיקרתי לעצמי שזה בסדר להרגיש ככה כי זה יום האהבה.
היא אומרת שזה בגלל שאני מצפה ליותר מידי ממישהו שמסוגל לכלכך קצת. אני לא מרגישה ככה, למרות שאולי אם להתסכל על עובדות עקרוניות כלשהן, אני יודעת שזה נכון.
אחרת אומרת שזה בגלל שהוא חשוב לי. את האמת? אני לא יכולה להתסכל עליו ולהגיד בקול רם, שהוא חשוב לי. אבל אדישה כלפיו? וואו, ממש לא.
אני מרגישה חלל ריק. אני לא יודעת מה להרגיש. יותר מידי רגשות.
בכל פעם שאני רואה אותו, הוא משאיר לי טעם של עוד, משכנע אותי בלי מילים שלהרגיש אליו דברים זה טוב, ושזה הדדי.
אז למה כלכך קשה לי לראות אותו איתה? כשכבר שבוע אני בסדר גמור עם כל הקטע הזה..?
יכול להיות שאני בוחרת להיות פגועה כי אני לא יכולה להיות תלוייה באוויר, סיטואציה שיוצאת בכל פעם.
כמובן, אני לא רוצה חבר, הוא לא רוצה מחוייבות, בלה בלה בלה. זיוני שכל של ילדים בני 14.
לא מאמינה לעצמי שבאמת ציפיתי למשהו. פאק.
אני הופכת לרכיכת צומי. אני צריכה שישימו אליי לב ושיאהבו אותי, לאן התדרדרתי? :|
יותר מידי מחשבות ושאלות שאני לא יכולה לענות עליהם לבד. אבל זה כבד. אני בנאדם כבד. אני לא יכולה לנחש לבד מה שהוא חושב ומרגיש, אבל לבוא ולשאול אותו יהיה כבר חפירה.
האפשרות הכי קלה זה לעזוב. פשוט לוותר וללכת.
אבל זה עכשיו, כשאין לי חיוך על הפנים.. מה יהיה מחר? כשאני אחליט שהכל בסדר, ואבוא עם הגישה נהדרת שיכולה להיות?
אני רוצה אותו. ולא יכולה לקבל אותו.
בלאט.
אגב, יום אהבה שמח :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sex, drugs & gummy bears :]