שמילאתי את עצמי בכל כך הרבה חרא כדי שזה לא יגיע.

אבל הנה זה חזר.

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך מרוקנת, חסרת טעם, כישלון.

ואין מה לעשות, זה המצב ואיתו ננצח.

אפילו שיש רגעים שאני כבר כל כך מעדיפה להפסיד.

וזהו, זה כל מה שרתיתי להגיד.

כי הייתי חייבת להוציא את זה, ואין לי למי להגיד (ואם היה אולי התחושה הייתה אחרת).

ואין לי עוד מקום. 

מקום המפלט האחרון.

העיניים נעצמות ואני לא יכולה לישון.

וחם, כל כך חם, ולבד, כל כך כל כך לבד.

בפעם בתקופה זה קורה לי, לאחרונה הרבה יותר, שאני לא מצליחה להירגע ממשהו שאני שומעת.

לא מצליחה להירגע עד כדי כך שאני מרגישה שאני חייבת לעשות עם זה משהו, ותמיד תוהה מה? לנגן? לצעוק את השיר? לכתוב פוסט בפייסבוק של אתם חייבים לשמוע? או בבלוג?

כמה אפשר? זה לא מספק.

אתמול הייתי בהופעת ההשקה של separation anxiety, להקת מלודת' ישראלית לא רעה בכלל. מי שמכיר אותי יודע שאני לא כל כך סובלת מלודת' או כל דבר שדומה, למעט שירים בודדים שאני מסוגלת לשמוע.

אתמול הבנתי הרבה דברים, הברור ביותר היה שבהופעה טובה אני אהנה לא משנה מה סגנון המוזיקה, גם אם אני לא כל כך מחברת.

אבל הדבר הכי חשוב שהבנתי היה שהקהל שלנו נעלם. איפה אתם יא קהל?

לפני קצת יותר מארבע שנים By The Void השיקה EP, היו לנו כמה 5? 6 שירים?

יחד איתנו הופיעו רטלין וסליפינגרוב, להקות שאת השם שלהן לא שמעתי מאז. והיינו סבבה, באמת סבבה, אבל לא הרבה יותר מזה.

אני זוכרת את עצמי עומדת על הבמה ואת הסאבליים מפוצץ, אנשים צורחים איתנו את השירים.

אולי אני מגזימה בדמיון, אבל היינו להקה קטנטונת שלא ידעה כל כך מה לעשות עם עצמה. 5 אנשים בתיכון שחיפשו לפרוק קצת מתח.

וכולם באו לשמוע.

כשאני שומעת את השירים שלנו היום, היה לנו המון פוטנציאל, באמת המון... אבל היה לנו גם המון מה ללמוד.

אם היינו קמים עוד חודש, ועושים את אותם השירים בדיוק, זה היה נשמע פי אלף יותר טוב.

אתמול בערב, ספריישן השיקו אלבום. להקה שבלי ספק היא בסדר גודל הרבה יותר גדול משאנחנו היינו.

ולא רק זה, יחד איתם הופיעו Abengated אולי קטנים אבל מצוינים, Katastrof וMechanigod שבשום קנה מידה הם לא קטנים.

ובקהל היו 4 אנשים. בלחץ.

זה שבר אותי. איפה כולם?!?!?!?!

לא יכול להיות שהסצנה קטנה, כי כמות הלהקות גדלה בטירוף.

אבל האמת, בעיה של כל מי שלא בא. כי אני הייתי ונהניתי מכל רגע, אפילו שאני לא סובלת את המוזיקה.

כבר הרבה זמן שלא ראיתי קבוצה של מוזיקאים כאלה מוכשרים שמנגנים במה שנראה יותר כמו חזרה עם חברים מאשר הופעת השקה, וזה עצוב לי.

אז חזרתי הביתה, והסתובבתי יום שלם עם תחושה מעיקה שחייבים לעשות עם זה משהו, ופשוט אין לי רעיון.

מה צריך? להחזיר את המפגשי מטאליסטים בסנטר? להביא אנשים לג'מג'ם? אין לי מושג.

אני פשוט רוצה שזה יקרה.

אז שמעתי את האלבום החדש של Desert כבר 3 פעמים, וחשבתי כמה שזה נפלא ואיזה כשרונות יש בארץ.

עכשיו צריך לעשות עם זה משהו, באמת, אנחנו יכולים להפוך למעצמה. 

כל כך חסר, שיהיה פה משהו מגובש, עולם של אנשים שמחוברים מהאהבה שלהם למוזיקה, ושהחיים המוזיקליים לא יעצרו בגיל 20 לכל מי שלא הפך ללהקת מטאל איכותית.

אני יודעת שאני מדברת שטווית, אבל השעה מאוחרת והמוזיקה מוזרה (אני שומעת כרגע הקלטות של BY THE VOID) והמון מחשבות מתרוצצות בראש.

אולי לפרסם את זה יעזור לי להירדם, כנראה שלא, אבל יש לי עוד תקווה קטנה.

אני מפחדת מהשקט, כל כך מפחדת. ברגע שאכבה את המוזיקה הוא ימלא את החדר ושום דבר לא יוכל להילחם בו.

אסור שהמוזיקה תיכבה, אני לא רוצה שהשקט הזה ימלא אותי שוב לעולם.

אז כדי להעלים את השקט, שיר נהדר שגם ממש זורם לי עם הרבה תחושות בזמן האחרון -

שיר מעולה, תשמעו! את כל האלבום!

מונצ' :)