זה כמו קסם, מה שמוזיקה עושה לאדם שיודע להרגיש אותה. אם בנגינה, בשירה, בכתיבה, בריקוד, או סתם ככה בהאזנה, המוזיקה מרוממת את הנפש, מעלה את הרוח לגבהים שאליהם לא חשבת שתגיע לעולם.

אף פעם לא הייתי חסידה גדולה של יצירות אינסטרומנטליות. את Last Of The Wilds אני שומעת כמעט תמיד בגרסת Eramaan Viimeinen, לMoondance הרגשתי צורך עז לכתוב מילים. את כל השאר, הפחות טריוויאלים, אני מוחקת כמעט בלי לשים לב מהפלייליסט.

אז מה בלינדסי סטירלינג כל כך מושך אותי? אלוהים יודע.

כששמעתי את הנגינה שלה הרגשתי בפעם הראשונה מתוך אין סוף האזנות לסגנון, שהאינסטרומנטל הוא לא שלב ביניים. הוא לא אינטרו ליצירה שעתידה לבוא, לא שיר שהוקלט כי המילים לא היו טובות מספיק בשביל הלחן ואפילו לא גרסת בונוס בסוף האלבום שתאפשר לזמרות הצעירות לשיר במקום הזמרת האהובה עליהן. הוא לא סולו חסר טעם באלבום מפואר, הוא לא רגע של נחת בתוך צרחות ובכי של כאב שיוצא בשירה חסרת גבולות.

בפעם הראשונה, האינסטרומנטל הפך להיות שיר בפני עצמו.

הוא לא חוזר על עצמו, ולא משעמם, הוא לא בתים ופזמון ביניהם מבדילות מילים. הוא יצירת מופת, סימפוניה בת ימינו.

מוזר לי מאוד להקשיב למוזיקה שלה מבלי לראות את הקליפים, כי הבחורה הצעירה והמוכשרת הזאת יוצרת בקליפים שלה פירוש להדיוטות - את הסיפור שהיא מנסה לספר באמצעות המוזיקה, היא מסבירה בפשטנות בצילומים שמחליפים את המילים בהם משתמשים מרבית האמנים בני זמננו.

את כל אלה היא מתבלת ביכולתה המופתית לנגן בכינור בזמן שהיא רוקדת. זה די וואו...

אז השקעתי פה כמה שורו טובות בלפאר את לינדסי סטירלינג, אבל יש לזה סיבה. קוראי האדוקים יודעים שאני אוהבת לטבל במוזיקה לעיתים קרובות, אבל להשקיע פוסט שלם למוזיקאי (אפילו לא להקה), כנראה שהוא עשה משהו די מיוחד עבורי.

הג'ינג'ית המדהימה הזאת תרמה את תרומתה לאהבתי למוזיקה. מאז ומתמיד הייתי מקשיבה, מתרוממת, מתענגת, ומנתחת - את המילים בלבד.

הבחורה הזאת נתנה לי א היכולת להקשיב כמעט בלי לשים לב לאין ספור שירים בלי מילה אחת (למעט Shatter Me, שאותו אגב פחות אהבתי) ולשמוע את כולם מספרים סיפור. 

לפעמים נעזרתי בקליפ כדי להבין, אבל אחרי כמה שירים כבר לא הייתי צריכה. 

ואחרי שהצלחתי לשמוע אותה בלי לראות את הקליפ, הקשבתי למוזיקה אחרת, שאני קצת יותר רגילה לשמוע, אותו המטאל הסימפוני-פולקי המוכר והאהוב, ופתאום המילים כבר לא היו כל כך חשובות.

פתאום, אחרי שנים שבהם המוזיקה והמילים יצרו יחד סיפור מושלם, מאזן הכוחות התחיל להשתנות. ופתאום, המוזיקה היא זאת שמספרת סיפור, והמילים רק משלימות.

ופתאום אחרי שנים של האזנה אדוקה לנייטוויש הבנתי - הכתיבה כולה, מילים ולחן, שייכת לתומס, הקלידן. כל מה שטארי, אחריה אנט והיום גם פלור ניסו להוציא קיבל משמעות אחרת וכל המוזיקה יצרה סיפור שהושלם במילים שליוו אותו.

עצמתי עיניים, והרגשתי ממש בלי לשים לב, משהו אחר לחלוטין.

אגב, זאת אולי לא הייתה הפעם הראשונה שנהנתי ממוזיקה קלאסית, אבל כן הפעם הראשונה שנהנתי ממוזיקה אלקטרונית ואפילו דאבסטפ שהיא הכניסה כמה פעמים.

וכדי לסכם את כל העניין,

תשמעו אותה כי היא מדהימה, תראו את הקליפים שלה כי הם עוד יותר מדהימים,

ויותר מהכול... תעצמו עיניים ותקשיבו למוזיקה באמת, אם אתם חובבי מוזיקה כמוני, אל תרשו לה לעבור לידכם. כשהיא נכנסת וחודרת לתוך הנשמה העולם פתאום ניהיה ברור.

מונצ' :)