במותו של אדם, נוהגים תמיד להציג אותו כגדול פי כמה ממה שהיה בחייו. באמת, אין הרבה אנשים גדולים בעולם. כל אדם כמעט עשה משהו בחייו, אבל מעטים האנשים הגדולים באמת שעשו בחייהם דברים שיזכרו לחיים. סבא שלי היה אדם גדול.
את תכולות חייו של האיש הזה קשה, בלתי אפשרי, למנות בכמה שורות ואולי אפילו בכמה ימים. האיש הזה, נולד בבית דתי אך בגיל 4 גזר לעצמו את אחת הפאות והפחד היחידי היה מהסתירה המצלצלת שסבא מנחם יטיח בו. הוא הצעיר מבין ארבעה אחים, ונכד לרבי חכם מנחם הכהן (שהוא דמות בפני עצמו).
לאחר שסיים סבי את שירותו הצבאי, עבד בצי הסוחר והקיף את העולם באחת האניות הראשונות של צים. הוא הקים ישובים, בתחילה את ניר חן, לאחר מכן את מעלות ובסוף גם את רמת ישי בה היה מזכיר המועצה שנים ארוכות. הוא הקים בה את המשמר האזרחי, סלל בידיו כבישים, בנה מבנים, הסיפורים מספרים כי היה מטפס בעצמו ולבדו אל ראש מגדל המים כדי לוודא שלא יחסרו מים לתושבי העיירה.בגיל 45, כשהבכור בילדיו כבר חייל ותיק בשריון, הוא יצא לקורס קצינים ועבר את בה"ד 1. את משפחתי טאיטו הצעיד במשך שלושה דורות.
יחד עם אישה יקרה ואהובה, שהייתה עזר כנגדו לאורך כל הדרך גידלו 5 ילדים לתפארת, 4 בנים ובת, ועד היום זכו ל17 נכדים ו3 נינים, והספירה עוד ממשיכה. כל אלו, בזמן שהוא עובד, לומד, מפתח תחביבים, מטפח גינה עם עץ אגוזים ענקי ועצי שסק ועוד ועוד.
הוא היה איש מלא בערכים, הדברים שהובילו אותו דבקו גם בנו - מוזיקה, אהבת הארץ ומשפחה.
המוזיקה, השירה בציבור, דקלום המילים ללא רחם, ג'ו עמר ושירי ירושלים ישנים ליוו את פסקול הילדות של כל אחד מהילדים וגם הנכדים בהמשך ישיר.
אהבת הארץ גרמה לו לבנות, להקים, לטייל כדי להיות, להרגיש בידיו ובעצמותיו כל אבן ורגב באדמה הקטנה שלנו. אך אהבת הארץ לא נסתיימה באהבת האדמה. שירי ארץ ישראל, חגיגות של יום העצמאות, בניין, קליטת עלייה, והובלה בדרך האישית והקטנה שלו, כל אחד ואחד מאיתנו לשירות משמעותי בכוחות הביטחון, צבא ומשטרה.
המשפחה הייתה ללא ספק הערך הכי חזק שלו, זה שהוביל אותו בכל צעד שלקח. החגים המשפחתיים היו כאין וכאפס לעומת החגיגות הקבועות - יום העצמאות וסוכות. בכל שנה, ללא יוצא מן הכלל ואבוי למי שלא יופיע, היו מתכנסים בחצר בית המשפחה כל הקרובים. ובכל הקרובים, הכוונה היא לא רק לאחים, הנכדים. באופן קבוע הגיעו כל הילדים של אחיו, משפחה ענקית וכשנפגשים פעמיים בשנה - לך תזכור! אבל זה היה מספיק חשוב לו.
כל כך חשוב, שבשנת 2005 סייע וארגן את כנס נחמ"ה - נכדי חכם מנחם הכהן, סביו של סבי, אשר הוביל את ארצנו הקטנטונת עוד לפני 150 שנים למסלולים חדשים. בכנס נכחו מעל 2000 מקרובי משפחתנו. חלקם היו אף בני הדודים מפינלנד, משפחתו של אחיו של סבי אשר בגיל צעיר היגר לשבדיה ומשם לפינלנד.
לפני כארבע שנים, סייע לכנס את השבט השני של משפחתנו - שבט קסטל. כן, מדובר באותו קסטל מהמוניות, הכרטיסים ויש שיגידו גם מההר. משפחת קסטל, ממגורשי ספרד, הגיעו עם גירוש ספרד לחופי עזה. לאחר הפרעות בעזה עברו לחברון, ולאחר מאורעות תרפ"ט בהם נפגעו רבים מבני השבט התפזרו בני המשפחה, ברובם לצפת. בני שבט קסטל לדורותיו מונים עשרות אלפי אנשים ברחבי הארץ, ההיסטוריה של חלקם, ואני ביניהם, מגיעה ל-28 דורות בארצנו הקטנטונת. גם שם, תמך ועזר סבא למחקר, לאיסוף, לכינוס ולכתיבת הסיפורים.
סבא היה איש של משפחה, של אהבות, של דאגה, של תשוקה, של חיים של פעם,צניעות והסתפקות במועט, היה איש צנוע מאין כמוהו ואהוב על ידי כולם.
בלוויה, לא היה מקום בבית העלמין הקטנטן ברמת ישי. עד קו האופק השרתעו בני משפחה, חברים ומקרובים.
יש שאומרים שהכמות הגדולה נבעה מאורחי חמשת הילדים שצברו לעצמם מכרים בכל צעד לאורך הדרך. אני אומרת, שהאורחים של חמשת הילדים הגיעו כי בחמשת הילדים האלו יש משהו שנוגע בכל אדם אותו פוגשים. וזה משהו מולד, או אולי מחינוך, אך ללא כל ספק, אלו טביעות וחותמות באופיים שהגיעו מאביהם.
וגם בנו, הנכדים, דבק משהו מסבא. כל מי שפגש אותי יודע שאהבת הארץ והמוזיקה אלו ערכים שיותר ממובילים אותי - הם שולטים בחיי. מעין כוח עליון, שלוקח החלטות במקומי ומוביל אותי בהחלטות השונות בחיי.
מבטו כשצפה בי, שם על מגרש המסדרים, מקבלת את הדרגות במדים הלבנים, הוא הדבר שאזכור ממנו ואשמור אצלי - הגאווה הזאת שלו, הייתה לגמרי לגמרי שלי.
סבא, היית איש גדול, אהוב, משמעותי ואמיתי בחיי כולנו.
אני אוהבת ולא מתגעגעת, כי מעכשיו אתה איתי לנצח - שמור בתוך ליבי.
הדברים שעשית ישארו הרבה הרבה אחריך, ודורות רבים עוד ידברו על האיש הגדול ההוא.
נגעת בכל אדם שפגשת לאורך הדרך, ואת גדולותיך אגלה, אני יודעת, בעוד שנים ארוכות של מחקר ולמידה.
אחיך חיכו לך, היית הצעיר מבין הרביעיה וכבר עשור מאז שנפטר אחיך השלישי, אנחנו צוחקים שהם יושבים ומחכים לך. עכשיו הצטרפת אליהם.
נשמור על סבתא, ועל הנינים (שכבר דאגו להגיד ש"סבא יוסי עצוב כי סבא בצלאל בשמים"), ובעיקר נשמור על כל מה שהשארת אחריך ונספר את הסיפור הלאה.
תודה סבא, על הכול.
נשמתך תיהיה צרורה בצרור החיים.
בצלאל הכהן, התרצ"ד - התשע"ה (מקווה שלא התבלבלתי, כי אף פעם לא הסכמת שנחגוג בתאריך הלועזי).
תודה, ולהתראות ביום מן הימים.
ניצן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
