זה כנראה הדבר האחרון שאני צריכה לעשות בשעה כזאת.

אבל קשה לי לעבור שבוע בלי לכתוב מילה על עצמי, בלי להגיד מילה עלי.

קשה לי לעבור שבוע בלי להתלונן וכשאין נפש חיה בסביבה לספר לה כמה רע לי, דפי האתר הזה הם מקום המפלט האחרון.

לאף אחד לא איכפת מאחר.

אני מודה, גם לי כבר לא איכפת מאחרים.

הם איבדו את האיכפתיות שלי כשהבנתי, והבנתי מהר מאוד, איכפת להם מספיק מעצמם.

הם צריכים אותי מסביבם רק בשביל לטפח את הנרקסיזם הזה.

זה בסדר, אני אעזור, כזאת אני... עוזרת.

ובדרך אני פוגעת.

אני הורסת.

אני דורסת.

אני לוקחת הכול ביד וחצי, ומנסה שלא לשבור.

נתקעת בדלתות, שוברת קירות, ונופלת.

מגושמת.

אני עצמי רק כשאני צועקת, בקולי קולות.

וזה כבר לא משנה אם אני צועקת מהחזה או מהגרון, העיקר לצעוק.

חזק, שכולם ישמעו.

לבד, שאף אחד לא ישמע.

צורחת את חיי יותר חזק מכל דבר אחר, כי רק ככה אזכור שאני חיה, אזכור לנשום.

נגמרו לי הדמעות, לא יכולה לבכות יותר.

התמלאתי, כבר לא אוכלת.

אין יותר מילים, אני כבר לא מדברת.

אפילו הכאב כבר לא כואב יותר.

אגב, לראות את הפנים שלך?

לא מעציב אותי שאתה איתה, מעציב אותי שויתרת עלי. אז. מזמן.

אני לא מתגעגעת, לא מרגישה, רק נזכרת כמה שאני לבד.

אני לא בטוחה אבל יכול להיות שאני אפילו לא רוצה אותך במיטה.

אבל לראות את הפנים שלך מזכיר לי כמה קלוש הסיכוי למצוא מישהו שיעשה את מה שאתה עשית.

ואני כועסת עליך, קצת.

כועסת שאין לך את הכבוד אפילו להחליט מה אתה, מה אני בשבילך.

כבר לא מצפה אפילו להתנצלות, הרבה זמן רציתי.

אבל כבר לא איכפת לי. כל כך לא איכפת.

אני רק רוצה שתפסיק להעמיד אותי על הגבול, ליצור את אי הנעימות הזאת.

ואני רוצה... אני רוצה כל כך.

עוד לילה במיטה של מישהו אחר, בדירה של מישהו אחר.

שיכורה מהחיים ומבירה ומוויסקי.

להנות קצת, זה מספיק.

לקום בבוקר עם כוס קפה שדאג מראש.

ולחזור לחיות

כי איבדתי כל רגש.

ואדם הרי אדם ביכולתו לאהוב.

אני כבר לא יכולה לאהוב.