אני לא יודעת אם ככה לקרוא לזה, אבל בטוח שיש לזה קשר.

הבנתי, לא מזמן, שאני עולה ויורדת כמו איזו רכבת הרים של רגשות לא ברורים. ניסיתי להבין מאיפה זה מגיע.

ולא מצאתי. לא ידעתי. יש כל כך הרבה סיבות שיכולות להיות.

כל מה שידעתי להגיד הוא שהעליות והירידות במצב הרוח שלי מושפעות מכל דבר שעובר לידי.

וכשלא עובר כלום, הירידה היא הקשה ביותר.

הבנתי שבגלל זה תמיד העדפתי לפנות למוזיקה, המוזיקה היא זאת שמשפיעה עלי הכי הרבה, וכל סוג של שיר שישמע ידביק אותי במצב הרוח.

הבנתי גם, שהנפילות ממצב רוח מרומם הן הקשות ביותר.

ושאף אדם לא יכול לחיות אם נמצא תמיד בעצב ודיכאון.

מחישוב פשוט, גיליתי שמצב הרוח שבו עלי לשאוף להיות תמיד הוא אותה האופוריה המתנשאת שנוחתת עלייך כשהכעס מהול במעט עצב וקושי.

אין בזה שום דבר רע, פשוט נוח לסנן כל דבר באמצעות מצב הרוח הזה.

וסגנון המוזיקה שנוגע הכי טוב? כל אחד ינחש.

לפעמים יש להקות שאני שומעת ומרגישה שהעולם נסגר ונשארתי רק אני והם, וזה הכול, וזה הכי נכון שיש.

יש כאן דוגמאות לכאלה שנפלו עלי בשבועות האחרונים והכניסו אותי למעגל קסמים שאני לא רוצה לצאת ממנו.

אני רק לא רוצה להיות בו לבד, אני רוצה מישהו שיחד איתי יסתובב סביב עצמו ויחד איתו נרגיש שאין אף אחד נוסף בעולם.

ואז הכול יעלם, העבר שצורב, העתיד הלא ברור, ההווה שאני לא יכולה לסבול עוד שניה אחת ממנו, וישאר רק אני והוא.

עד שהוא יבוא, אני נשארת לבד עם המוזיקה, ומשקרת לעצמי שהכול בסדר, ושאני מחזיקה.

עד שאני נזכרת.

"היום שהוא נגע בך היה היום האחרון של התמימות

החיוך שהוא לקח לך פתח לך חלון למציאות

את מחפשת את החום שקר לך ואז נשרפת בטעות...

"הכאב שמהדהד בך לא נותן לך שניה של מנוחה

ועוד לא מצאת את השקט את זה שיקיים את ההבטחה

זיכרון הוא כל מה שנשאר לך, לבד בחושך את בוכה..."

כן, גם אני כמו כולם שונאת גרסאות לייב, אבל השיר הזה כל כך טוב והיה כל כך מדויק למה שאני מרגישה שלא יכולתי לוותר עליו.

אני כל כך אוהבת ושונאת שירים שאומרים מילה במילה את מה שאני מפחדת כל כך להגיד לעצמי...

מונצ'.