יש ימים כאלה, כמו היום, ובזמן האחרון הם באים יותר ויותר.

אני שוכבת במיטתי, ונותנת לשמיכת הפוך שעוד רגע יעבור זמנה, לעטוף אותי וללטף אותי.

אני פותחת בעדינות את כפתורי החולצה, זאת שיש לה מחשוף קצת גדול מדי לארוחה משפחתית, אבל אי אפשר לדעת.

אני מרגישה כל כפתור וכפתור מלטף את החזה והבטן, לאט, לאט.

חושפת את שדי העדינים, אלה שכולם אומרים שהם בדיוק במידה, מכוסים בצורה כל כך מושלמ בחזייה השחורה.

ואני מדמיינת שבעוד רגע, מישהו יכנס בדלת החדר, יסגור אותה אחריה,

יכבה את הטלוויזיה ויפעיל שיר שקט של נייטוויש על אהבה שהייתה פעם ותמשיך לבעור לנצח או שתדעך כשניפגש.

והוא ילטף אותי, בעדינות בהתחלה, ומהר יעבור לאלימות.

הוא יקשור את ידי, ויכסה את עיני, וינשק את גופי בעדינות עם נשיכות קטנות.

וימשיך, כמה שצריך, אבל לא יותר מדי.

הגוף שלו יכסה אותי ויסתיר אותי מפני הקור, והנשימות העמוקות שלו ימלאו אותי בחיים.

והשיר יתנגן ברקע ולא יפסיק, ויתגבר, ולא יפסיק, כמוהו.

אני ארגיש כמו בסרט, וגם הוא, ושנינו ניהיה בתוך זה בלי שום דבר מסביב.

וכשהכול יגמר, הוא יכסה אותי בשמיכת הפוך, שעוד רגע יעבור זמנה, ויעטוף אותי בידיו.

הוא יספר לי על השבוע שעבר עליו, ואני אספר לו על שלי.

ונירדם מכורבלים זו בתוך זה, ידיים ורגליים, ושום דבר אחר לא ישנה.

ולרגע אחד, נקי, שקט, זה כל מה שישנה.

ואז גם כל חיי היום יום, כל הסבל, כל הכאב של כל מה שקורה בדרך כלל, כבר לא ישנה ממש שום דבר.

הלוואי.

אז רק אבהיר, גם הפוסט הזה, הוא לא מקום לכל מי שקורא כדי לחפש סקס מזדמן.

כאלה יש לי מספיק.

רק משהו... קצת יותר אמיתי.

לא כאן אחפש אותו, אפילו שאני כבר לא יודעת איפה.

שבוע מקסים לכולם,

מונצ'.