האם יש טעם לכאוב על אדם שלא הכרת?

האם יש סיבה לבכות על מותו של זה שלא היה חלק מחייך?

משהו בסיטואציה הזאת, הכל כך מפתיעה ועם זאת כל כך צפויה ומובנת מאליה, מצמרר את נשמתי.

לא רק בגלל שלא כואב, ששום עצב בגוף לא רטט, לא רעד,

לא רק בגלל שכל הקושי שלי עם הבניה עד לרגע הזה הייתה לשמוע על כך שאבי בכה. אבי לא בוכה.

ועכשיו, הכאב הכי גדול שלי הוא על עצמי.

השנאה העצמית שלי מחלחלת כשאני מבינה-

לא עצוב לי על כך שנפטר.

לא כואב לי כי אני משתתפת בצערו של אבי, בנו.

קשה לי המחשבה שכל התחושות שלי לגבי האירוע הזה הן שגם אבי לא יהיה אותו אדם והנחמה שאצטרך להציע אפילו שאני ביתו הקטנה היא דרישה גדולה מדי עבורי.

אני זוכרת את הפעם הקודמת.

גם אז היה יום שבת, גם אז בשעות הצהריים, גם בערב שישי שלפני כן יצאתי לחגוג.

זה היה הבוקר שאחרי אותה הופעה אגדית ואני ישבתי לכתוב על האושר שהציף אותי כשפתאום...

אבי ירד במדרגות בפרצוף כואב "סבתא נפטרה".

היום הנסיבות מעט שונות, אבל התחושה דומה.

המחשבה הראשונה היא... "אוקי... ו?"

וזה כואב, זה כואב יותר מהכול, להבין שלא איכפת לך.

ועוד יותר כואב מהעובדה שלא איכפת לך, היא שכולם מצפים שיהיה לך איכפת.

מעולם לא היינו קרובים, ולא היה לנו דבר משותף.

נהניתי לחפור בהיסטוריה אבל מעולם לא הרגשתי חלק ממנה, במקום נסתר בליבי תמיד ידעתי שאת ההיסטוריה שלי אעשה בעצמי.

ואני מדמיינת את הורי מלאים בעצב, וקשה לי להאמין שזה קרה.

אבל קשה לי לדמיין את זה כמשהו שמשפיע עלי. באיזושהי צורה.

עוד חלק מכעיס בדם, בעצמות, מסביר לי שזאת הסיבה שבגללה אני לא רוצה להזדקן.

אנשים אומרים שאיבדנו אדם גדול, ואכן, בחייו, היה אדם גדול.

אבל איבדנו אומר שיש משהו שלא יחזור.

אין דבר גדול שמהיום לא קיים יותר, רק אדם שבעברו עשה דברים גדולים.

בשנים האחרונות יכל אולי לספר עליהם, לגרום אושר לסובבים אותו...

אבל בתקופה האחרונה, הוא לא יכל לעשות דבר, גם לא לספר, ובעיקר היה קושי.

על ציר זמן ארוך מספיק, תוחלת החיים של כולנו שואפת לאפס.

וכולם יודעים שהמתים לא מרגישים כאב, רק החיים נותרים מצולקים.

אז למה זה טוב, כל זה?

ואין דבר שיותר כואב לי או מפריע לי מכל המחשבות הנוראיות האלה.

ולפעמים, כל כך קשה לי, שזה מה שיצא ממני.

לא יכולתי להיות בחורה רגילה? שבוכה על מות סבה? שמרגישה רגשות אמיתיים?

למה אני חייבת להיות כל כך כל כך... ריקה?

קצת נמאס לחזור ולהתאהב בשיר הזה כל פעם מחדש...

מונצ'ילד.