אני כבר רואה איך החורף הזה הולך להיות, והוא רק התחיל.
אני מאד אוהבת חורף. אני נערה חורפית.
אבל יש משהו כל כך שונה בחורף הזה. הקור פשוט מקפיא את העצמות שלי. לא משנה מה אני לובשת על עצמי, לא משנה אם אני מכסה את עצמי בפוך או שותה תה (אני!!! אני שותה תה!!! אני שונאת תה!!!) כדי להתחמם, פשוט קר בכל מקום.
וכשקר לי ברמות כאלו, שאני בקושי מצליחה להזיז את האצבע כדי להקליד לכם את הפוסט הזה, אני פשוט שוקעת בדיכאון.
אבל לא הדיכאונות הרגילים שלי, אלה שעוברים תוך כמה ימים... פעם אחרונה שהייתי בדיכאון הזה הוא התחיל בכיתה ז' ונגמר בסוף כיתה ח', כשקיבלתי סוף סוף את החיבוק שכל כך נזקקתי לו כל השנה וחצי ההיא.
הדיכאון הזה שעוטף אותי בכל רגע ורגע, בין אם אני עם חברים, כותבת, עם הכלב שלי, עם המשפחה שלי, שומעת מוזיקה, רואה טלוויזיה, מקשיבה בשיעורים או סתם עם עצמי.
הדיכאון הזה פשוט בכל מקום.
הדיכאון הזה יוצא ממני ועוטף את כולי, ואני מקווה רק שאני לא אגרור אנשים איתי.
אני מקווה לקבל את החיבוק הזה מהר, לא כמו בפעם שעברה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
