היא ישבה בקצה המסדרון, לגמרי לבדה, מתייפחת.
האיפור שכיסה את פרצופה מדי יום היה מרוח כעת מתחת לעיניה, על לחייה, נשפך על צווארה, מתערבב עם הדמעות שחונקות אותה...
עצרתי את עצמי מלחבק אותה. הרי אנחנו בכלל לא מכירים, וזה יחשב כמעשה מוזר שאין לעשותו.
"היי, את, מה קרה?" התיישבתי לידה.
היא הרימה את ראשה לעברי, טיפה מופתעת.
"אתה מדבר אלי?" שאלה אחרי כמה שניות של שקט.
"אני לא רואה פה עוד מישהו..." זה היה שקר. המסדרון היה מלא תלמידים. אבל העדפתי להתעלם מהם.
"אני כן." היא התחילה למחות, אך השתקתי אותה.
"מה קרה?" שאלתי שנית.
היא הנידה בראשה.
"נו, אני רואה שקרה לך משהו. אל תשקרי לי." התחלתי להתעצבן. אני בא לטובתה, והיא מעיפה אותי ממנה! באיזו רשות?
"היי, אתה לא חייב להיות פה!" אופס. כנראה שגם אני עיצבנתי אותה.
"אני מצטער... טיפה מעוצבן." חייכתי חיוך מהוסס.
"זה בסדר." היא ניגבה את הדמעות היבשות מעיניה. "גם אני".
חיוכי התרחב.
למרות הבכי, עיניה האדומות ושערה שהתבלגן, היא נראתה כמו מלאך.
שיער בלונדיני דליל, עור חיוור, שקופה כאילו עשויה מזכוכית שכל רגע תתנפץ.
"נו, אז את תספרי לי מה קרה?" שאלתי, לוחש מעט, ותפסתי בידה.
היא נרעדה ועצרה את נשמתה.
נבהלתי לרגע ושמטתי את ידה. "את בסדר?" ניסיתי להרגיע אותה.
היא הנהנה בתנועה כמעט לא מורגשת.
"אבל את לא בסדר... למה את משקרת?" ראיתי שקולי משפיע עליה.
"אני... אני לא משקרת. אני באמת בסדר. זה הם שלא בסדר." היא הצביעה על כל הילדים שחלפו.
"למה הם לא בסדר?" הופתעתי.
"הם לא בסדר כי הם לא שמים לב אלי. כאילו אני... לא באמת קיימת." היא מילמלה.
תפסתי בידה שנית.
"בטח שאת קיימת! עובדה שאני רואה אותך, שומע אותך ומרגיש אותך!" צעקתי ונעמדתי באמצע המסדרון.
חיכיתי שמישהו ישים לב אלי ולילדה הבוכיה, אבל התלמידים רק עקפו אותי, בלי להתייחס.
"למה הם לא שמים לב אלי?" שאלתי אותה בשקט.
"כי הם לא רואים אותך." היא קמה והתחלנו לצעוד.
לפתע שמתי לב שהתלמידים עוברים... דרכה. הסתכלתי עליה, פעור עיניים.
"תסתכל על עצמך קודם." היא יעצה לי. וזה מה שעשיתי.
התלמידים גם עברו דרכי.
"אני... אני מת?" נעצרתי במקומי.
"ברוך הבא לעולם שלי. אני המלאך שלך." חייכה הבלונדינית, והכל סביבי נהיה לבן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
