באמת שכל פעם מחדש אני מגלה שלאנשים אין גבולות.
במשך יותר מ3 שנים אני רצה נגד ההשמנות שלי, מנסה להרזות בכל דרך שהיא.
כמה פעמים הצלחתי ואז עליתי חזרה.
השיא של ההשמנה שלי היה בצו הראשון, שלא ממש ייחסתי באותו הזמן חשיבות למשקל, לא כמו היום לפחות, וכשהחייל מדד אותי הייתי בהלם.
איך אני הגעתי למשקל כזה?!
התחלתי טיפה להפחית במיצים (ממצב שבשבוע הייתי מסיימת לבד בקבוק מיץ תפוחים של 2 ליטר ולא שותה שום דבר אחר חוץ מזה, עכשיו אני שותה לגימה ממנו פעם ב4-5 ימים), להפחית בסוכר ובפסטות ואוכלים משמינים.
התחלתי ממש להיכנס לדיאטה לפני חודש בערך, כשגיליתי שירדתי 2 קילו מהצו ראשון.
מאז... התחלתי לאכול ארוחות ממש קטנות, דילוגים על ארוחות ופירות וירקות כל הזמן. התחלתי לשתות מים.
הפסקתי לאכול אוכל מהיר, לא מקדונלדס, בקושי פיצות, בלי בורגראנץ'.
מה שכן אני עדיין מתפנקת על מסעדות ואוכלת סושי או אוכל איטלקי או על האש כל כמה ימים (ככה זה כשההורים בתהליך גירושים ומחפשים לפנק אותנו...).
אני יודעת שזה לא בריא.
אני יודעת שצריך לעשות ספורט, להכין תפריט מסודר.
אבל תבינו, אני פשוט מרגישה כלכך טוב כשאני רואה שירדתי עוד קילו ועוד אחד ועוד אחד.
ירדתי כבר 6 קילו בחודשיים האלה.
עוד 5 ואני מגיעה למטרה הסופית שלי, בתקווה שאני לא אתמכר ואמשיך להרזות.
לא משנה, המטרה שלי היא להסביר לכם כמה אני רגישה עכשיו בנוגע למשקל שלי.
כל פעם שאני שומעת "שלי ממש הרזת!" אני בעננים.
ואני שומעת את זה הרבה בזמן האחרון.
בקיצור, היום אני חוזרת הביתה אחרי יום שמח (80 בהיסטוריה ב' שזה שיפור של 15 נקודות מהמבחן הקודם + 110 מתוך 125 במתמטיקה שזה גם שיפור של 15 נקודות מהמבחן הקודם) ומדלגת לי הביתה.
לפני שהגעתי הביתה השכנה שלי תפסה אותי.
בואו נבהיר לכם כמה דברים על השכנה שלי - בן אדם בן 50 +, עם 2 ילדים, שכל היום יושבת על התחת שלה ומרכלת על כל העולם.
אין לה קשר לאף אחד, קשר אישי שנותן לה זכות לדבר כמו שהיא מדברת כל הזמן.
בשביל להגיע לדואר שלנו, שזה בדיוק מעבר חצייה אחד וכמה צעדים מהבית שלה, היא נוסעת במכונית.
אף אחד לא סובל אותה, ברמה כזו שלא מזמינים אותה לאירועים כי לא רוצים קשר איתה.
כשהיא תופסת מישהו להגיד לו שלום, אפשר להיתקע איתה כמעט חצי שעה. וזה במקרה הטוב.
עשיתי לה הי מהיר ובאמת רציתי לברוח, בגלל שלא היה לי כוח אליה ולא הרגשתי טוב.
היא התקרבה אלי ושאלה אותי מה שלומי.
השיחה הלכה ככה:
שכנה: "מה שלומך שלי?"
אני: "קצת לא מרגישה טוב..." נוטה לכיוון הבית, מנסה לרמוז לה שאני רוצה הביתה.
שכנה: "את לא מרגישה טוב כי את משמינה."
אני:
"מה?"
שכנה: תופסת לי בסנטר. "את רואה? הנה מצטבר לך פה שומן."
אני: זזה צעד אחד לאחור (לכיוון הבית) "זה ממש לא נכון! ירדתי 6 קילו עכשיו!"
שכנה: "אני מכירה אותך ואני רואה אותך כל יום... לא ירדת."
אני:
שכנה: "אני אומרת לך את זה רק כי אני אוהבת אותך וכי את חשובה לי!"
פתאום הפלאפון שלי מצלצל ואני מוצאת את זה כתירוץ מעולה לעזוב אותה.
אני: "כן כן, בסדר..." עושה לה בי ומתקדמת לכיוון הבית.
תגידו מה שתגידו, היא רק אחת, יש כאלה מפגרים, לא צריך להתרגש מכל דבר... אני באמת במצב רגיש בקשר למשקל שלי, מצב שאני לא מאפשרת אפילו למשפחה שלי להגיד לי משהו כזה, ובאה אהבלה אחת ושוברת את כל מה שניסיתי לבנות במשך כמה שנים.
אין גבול לחוצפה של אנשים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
