משום מה תקף אותי געגוע ואיתו באו כל הזכרונות מכל שלושת השנים האחרונות.כל הדברים המשמעותיים שהיו לי בחיי.....דברים שלא יחזרו יותר לעולם והמזכרת היחידה מהתקופה ההיא הם רק התמונות והזכרונות שחקוקים חזק בראש וקתוותי היחידה היא שהם לא ייעלמו משם באופן מפתיע ולא יהיה להם זכר.

כלכך הייתי רוצה לחזור לשגרת החיים שהייתה לי לפני כמה חודשים...כל יום בית ספר,אנשים,ואולי אפילו איזשהו קשר רומנטי.

ה'לעשות כלום' הזה לא כזה כיף כמו שחושבים.מתישהו מתרגלים לזה ומתחילים להיות עייפים מרוב ל'לעשות כלום' ונתקעים כל היום במיטה.

לפחות עכשיו כשאני עובדת,זה הרבה יותר נחמד שאני לא צריכה להתקע בבית וגם יש לי פחות זמן עם הפייסבוק-שזה הייתרון הכי גדול בזה.

ובנתיים..בנוסף לעבודה ולחברים,נראה לי שהגיע הזמן להמשיך הלאה ולא להתקע ולתת לעצמי הזדמנות נוספת ולשמוח ולהיות מאושרת איתה.

בנוסף,אני חושבת שהגיע הזמן כבר להוציא את הרישיון שאני בונה עליו עוד מכיתה יא',ואמן שאני אעבור טסט ראשון.

ושאני אקבל את הציונים של הפסיכומטרי.ואם הם יהיו נחמדים זה יהיה אפילו עוד יותר נחמד.

בנתיים,שיהיה לכולנו המשך חיים יפים ובהצלחות בכל מיני דברים למיניהם ^^