לאחרונה ובכלל,נתקלתי בלא מעט סיטואציות שגרמו לי לחשוב על ההורים שלי בפרט ועל הורים בכלל ועל התפקיד הזה שנקרא להיות הורה.

כשאני חושבת על זה,זה נראה כל כך קשה להיות הורה.המון אחריות,המון דאגות,המון הוצאות,המון לחץ,המון שאיפות.

אני אתחיל מההווה.אחותי בת 10,בכיתה ה'.

לדעתי מתנהגת לא בצורה שילדים בני 10 אמורים להתנהג,אבל כמובן מי אני שאדבר,הרי זמנים השתנו,וכמו שכאשר אני הייתי בגילה,קרוב לוודאי ככה חשבו על ילדים בני גילי,ולי כיום זה נראה הרבה פחות טוב.

העניין הוא,שאני מסתכלת עליה,ילדה בת 10,רואה דברים שהיא עושה,ששוב,לדעתי לא אמורים להיות בגיל כזה(אבל זה לא קשור כרגע),ולמרות שלא ראיתי משהו שעלול לפגוע בה,אני לא מצליחה לסמוך עלייה שהיא לא תתדרדר לרעה.

קשה לי לראות אותה הולכת לחברות,יוצאת להסתובב בחוץ עם חברות,כשיש כלכך הרבה סכנות שם בחוץ-אבל היא בכל זאת הולכת.

אני שמה את עצמי במקום ההורים שלי,מנסה להבין איך בדיוק הם חושבים ולמה הם נותנים לעשות את הדברים האלו ואני לא מצליחה להבין.

-אני אחרוג מהנושא,אבל אני חושבת שכיוון שאני עברתי את הגיל הזה בחינוך קצת יותר נוקשה ממנה,וכשאמרו לי לא אז זה היה לא,עכשיו נותנים לה לעשות דברים הרבה יותר ממני.אולי אפילו בגלל זה לא נחמד לי לדעת שהיא כן ואני לא ושפספסתי הרבה דברים שהיו יכולים להיות שונים ולהשפיע עליי כיום,למרות שאין לי תלונות,רק שקצת מבאס שהייתי צריכה לעשות בשבילה את כל העבודה.אפילו אבא אמר שהוא עשה את כל העבודה בשביל אחיו.

מצד שני,אני גם לא מבינה איך לי הם נותנים לצאת.כן,אולי הגעתי לגיל שבו אני כבר אדם בפני עצמו,עם ראש על הכתפיים,יודעת מה אני עושה,חושבת פעמיים,פחות תמימה אבל בו בזמן חשופה לכל הדברים הסובבים אותי בחוץ,האנשים.

זה לא שאני אומרת שזה צריך להיות ככה,להיות מרותקת לבית,אלא פשוט כשאני שמה את עצמי במקומם..

קשה לי לראות את עצמי נותנת כזה חופש ומרחב לילדים שלי.

והדאגה.הלילות נטולי השינה.

הרגעים בהם אנו צריכים את ההורים הכי בעולם.

האוכל של אמא.הפעמים בהם אנו עוזרים לאבא לתקן ולהרכיב כל מיני דברים.

הימי שישי של פעם,שהיו אוספים אותנו מביה"ס ולים.

העידוד והתמיכה מצידם.הגאווה בעיניהם,רק בשביל לראות את זה שווה לעשות הכל כדי שזה יהיה.

לא לאכזב אותם,אבל מצד שני לדעת שלא משנה מה יהיה בסוף,הם תמיד יהיו שם בשבילך.

הזמן שבו כל המשפחה המצומצמת יושבת יחד,ורואה סרט,צוחקת ורואים לכולם את השיניים הלבנות.

החום והאהבה שהם מעריפים עלינו,שנותנים תחושה של הגנה,שלווה,ביטחון.

הערכים והחינוך,שלדעתי הוא מצויין,שקיבלתי מהם שילוו אותי לאורך כל הדרך.

הייתי רוצה,ואני מקווה שאהיה אמא כזו כמו אמא שלי,שאוכל להיות הורה טוב לילדים שלי ואחנך אותם כמו שצריך,כמו שהוריי חינכו אותי.

ושהילדים שלי יחשבו עלי בידיוק את אותם שאני חושבת על שלי.

ולמרות כל הדברים שקרו לאורך כל הדרך,כל מה שכתבתי פה,אלו היו תמיד ההרגשות שלי,וזה לא ישתנה לעולם.אתם גדולים מהחיים.

אמא,אבא,