כינוי:
Dei Dorimaru~ Day Dreamer בת: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2008
פולין, יומן מסע, חלק א'.
אין לי מושג למה עלה בדעתי לפרסם דבר כל כך פרטי בבלוג.
לא יודעת למה.
אבל לא כתוב בו הרבה, ואין בו דברים ממש אישיים.
7.9.08, שעון ישראל 00:13
הצעד הראשון במסע החל, כנראה.
אנחנו ישובים במטוס, כולם מתרגשים.
השעות קטֶנות והכאב ראש גדֶל.
עוד שעה וקצת ננחת בפולין.
אולי שעתיים.
אומרים במטוס להדק חגורות בטיחות וזה
מפחיד קצת. אבל יהיה בסדר.
אני עייפה.
המטוס קצת מתנדנד, אבל לא נורא. אני כבר
לא מתרגשת וגם לא כל כך פוחדת.
עוד כמה שעות נהיה בפולין.
אמרו לנו שכבר מזמן התחלנו את המסע,
בכנה לטיסה וכו'. אבל זה יותר מרגיש כאילו רק עכשיו המסע החל. בואו נאמר, הצעד
הראשון המשמעותי או הנראה לעין החל.
חצות ו-18 דקות, שעון ישראל.
פולין- המסע.
[דף
אחרי]
7.9.08
מחנה העבודה פלאשוב.
ממבט ראשון- זה פארק ירוק. משפחות
מטיילות, ילדים רצים, אנשים חיים.
שטח ענק וירוק, גבעה, שבוגרת מן עיכול
באמצע. כאן, במקום הזה, הירוק, היפה, נרצחו, עונו, נוצלו אלפי יהודים. כאן, במקום
הזה בו אני יושבת.
אני כועסת על האנשים האלו. שמטיילים,
נהנים ונוסעים בג'יפים על הזיכרון של כל כך הרבה אנשים. זה צורם, ומעליב, ופוגע
בכבודם.
וקשה לחוות את זה.
אנדרטה ענקית ניצבת באחת מן הדפנות
הגבוהות של הגבעה. צד אחד זה מן פסל, בצד השני כיתוב בפולנית.
ועוד אנדרטה קטנה, בחלק אחד כיתוב מצמרר
בעברית, בצד השני אותו דבר כנראה בפולנית.
מחנה העבודה פלאשוב נראה כמו פרק ירוק
ושליו לעשות בו הליכה, וזה מכעיס.
ידעתי שלא נשאר יותר מדיי, ועדיין.
לשחק שם כדורגל.
לקחת את הכלב לטיול.
על האפר של אנשים מתים!
דוחה, מעליב ומבזה.
ואני מאמינה ששום דבר לא יפצה על
התחושה.
אתם דורכים לי על הדם.
על דם אבותיי, שנרצחו שם.
[דף אחרי]
פתאום,
לשיר את
"התקווה"
על אדמת פולין
נותן לזה
משמעות
אחרת.
מצמררת. [דף אחרי]
כל עוד בלבב פנימה.
נפש יהודי הומייה.
ולפאתי מזרח, קדימה-
עין לציון צופיה.
עוד לא אבדה תקוותנו.
התקווה בת שנות אלפיים.
להיות עם חופשי, בארצנו.
ארץ ציון וירושלים.
[דף
אחרי]
8.9.08
[בדרך לאושוויץ-בירקנאו. צפייה בסרט
"ניצחון הרוח".]
חיי אדם איבדו את ערכם אז.
וזה עוזר לי, ולו במעט, להבין מה קרה
שם.
נכון. אני עדיין לא תופסת איך חיי אדם
מאבדים את ערכם, כשכל חיי גדלתי בסביבה שמקדשת את חיי האדם מעל לכל.
למה?
איך קורה דבר כזה?
כל אדם הוא עולם ומלואו, איך אפשר פשוט
להרוג?
איך אפשר לשקר בפנים לאדם שרוצחים, לומר
לו "בית הבראה" ולשלוח אותו לתאי גזים?
איך אפשר להעביד בפרך אנשים חולים?
ומעל הכול, איך אפשר, לעזאזל, לאבד את
האנושיות?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
