תמיד אמרתי לעצמי שאני אעריך אנשים יותר כשיהיו ישירים אלי, אמיתיים. ידעתי שאם ידברו אלי בכנות אני לא אפגע מהם.
זה לא קרה כמעט מעולם, וכשזה קורה אני מעריכה את הבן-אדם פי מיליונים יותר, אני שמחה שהוא מבין שאנשים ישרים הם הרבה יותר מאנשים אחרים.
אני לא יודעת הרבה יותר מה, אבל הם פשוט הרבה יותר.
למזלי, או אולי לא, החברים שלי הם אנשים די ישרים, אבל גם רכלנים לא קטנים אני מתקשה לבטוח בהם, אני מתקשה לקרוא להם חברים.
כל פעם שחשבתי שהשגתי את הבסט-פרינד הוא/היא חשף/ה פרצוף מגעיל שמאחורי כל המסכות ברור שלא היה נשאר הרבה זמן, אולי הם כל הזמן היו כך ואני הייתי באופוריה- "הנה אני מאושרת, מצאתי את החברה הכי טובה שלי", מסתבר שאני לא יודעת איך העולם הזה עובד.
מה יש בכנות הזו ולמה אנשים מסויימים פחות רגישים אליה מאנשים אחרים?
אני חושבת שאנשים שמתכחשים לעצמם חיצונונית ופנימית נפגעים יותר מהעולם שמזהה את ה"פאקים" שבהם.
ומנגד נמצאים האנשים שמודעים לפגמים בהם ולא מפחדים להודות שהם לא מושלמים, האנשים האלה כנראה יקבלו את האמת בפנים בצורה יפה, אולי אפילו בלגלוג קטן על עצמם- סוג של הומור שחור.
חבל שאף אחד לא מושלם.
באמת שכבר אין לי כוח או חשק לחיות.
זה ממש לא בקטע של צומי, או רחמים, זה פשוט שנמאס לי להיות קיימת, בשביל מה אני צריכה את החרא הזה?!
הימים משעממים ולא חשובים לי, אין לי מטרה שבאמת שווה לי להתאמץ בשבילה ואני בכוח דוחפת לעצמי עוד דברים לסדר היום ובסוף הוא גם לא מתמלא, זה כמו למלא דלי ללא תחתית.
אני מרגישה חוסר אונים בחיים האלה, הלוואי והייתי יכולה להתחיל מחדש.
אני שונאת את עצמי ואת החיים שלי,כל כך. אני מתעבת את עצמי מגעילה את עצמי יותר מכל דבר אחר בעולם, אני פשוט נוראית, יום יום, דקה דקה, זה בוער בתוכי אני מרגישה את כולי נשרפת ואני נהנית לסבול, מגיע לי.
עם חיים כאלה מי היה רוצה לחיות?
אני מרגישה לבד, אבל אני לא צריכה אף אחד איתי נכון? טוב לי לבד
אני אחיה לבד, אמות לבד, לאף אחד זה לא יפריע, אני מעדיפה את זה ככה.
אני לא צריכה אף אחד סביבי, טוב לי ככה, אל תיקחו ממני את הלבד שלי.
?Can't you just leave me
let me to drown in the dark
?can't you stop see me
let me walk alone behind the sun
i want to drink from rivers of blood
let it tuch my skin
i want to walk in rivers of blood
make it exist
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הדושי