להיות עם כולם ולהרגיש לבד. התחושה הזו אופפת אותי בזמן האחרון, גם כשאני באמת לא לבד. 
אז אולי יכולים להגדיר אותי כזונת צומי, זה לא חדש אני אוהבת שמתייחסים אלי, למרות שאני גם מסתדרת טוב מאוד בלי אף אחד...

אבל, כולם, הם ביחד כל הזמן, תמיד עם עוד מישהו שידבר ויצחק ויעשה להם טוב. ורק אני מוצאת את עצמי אבודה למשך כמה דקות כל פעם. גם כשאני שם וכולם מדברים ואני נשארת בחוץ עד שמחליטים להקדיש לי איזו מנת צומי. הביישנות הזו, חוסר הביטחון, זה לא טוב זה אפילו די רע ובתור בנאדם אחד יש לי כל כך הרבה סתירות בתכונות שאני באמת כבר חושבת מה מקולקל? זה מבלבל, אני לא יודעת מה אני רוצה אף פעם.

ואין לי עם מי לדבר, אין לי עם מי לנהל שיחות, גם סתם שיחות, בלי להרגיש שאני מתעלקת עליהם. 

האשמה היא שלי והיא ברורה מאוד כי אני תמיד מנסה להתחבר עם מי שיותר טוב, ולפעמים אני מגעילה למי שאני מרגישה טובה מדי בשבילו.

זה הופך אותי לבנאדם רע נכון? אני שונאת להיות סנובית כזו, שונאת להרגיש שאני לא טובה בשביל אף אחד או שאף אחד לא מספיק טוב בשבילי כי בסך הכל יוצא שאני פשוט חרא בנאדם. הסבר מספיק טוב למה לדחות אותי.

והתחושה הזו, של להיות אי רצויה, נובעת בעיקר משני אנשים שחשבתי, והאמת אני עדיין חושבת, שהם דמויות מרכזיות בחיים שלי.

אולי ההשוואה תהיה מוגזמת מדי אבל- זה כמו לסגוד לאלוהים שלך, להתקרב אליו, לנסות להתחבר איתו ובסוף אחרי שאתה משקיע את כל המאמץ הוא דוחה אותך, אפילו בלי יותר מדי תשומת לב.

ובאמת שאני כבר לא יודעת את מי להאשים בסיטואציה הזו, אם יש בכלל את מי להאשים...

ולמה בכלל להאשים ולא לקחת אחריות?

העיקר שזה יעבור מתישהו, אני מקווה שזה יעבור, אני משכנעת את עצמי זה יעבור, זה יעבור...