אחרי שקראתי את הפוסט הזה, גם אני רוצה לפתוח את נושא...

כיף לי לקרוא שאנשים אחרים מצליחים במטרות שהם מציבים לעצמם. זה מעודד לחשוב שאם אחרים מצליחים וטוב להם גם לי יש סיכוי להצליח ואולי הטוב הזה גם יגיע אליי.

מסה- כמות החומר. ברור לי שכאדם, יצור מורכב העשוי מכל כך הרבה חלקיקים המסה שלי אמורה להיות בהתאם, אבל מהו ההתאם? 
אולי ההתאם מגיע בצורת רגליים דקיקות שנכנסות לכל מכנסיים? או בטן שטוחה כמו ציור דו מימדי? ויש כאלה שההתאם יהיה בשבילם אגן עגלגל וכרס קטנה.

אני לא מרוצה, לא מרוצה בכלל אפשר לומר. תמיד שנאתי את המשקל שלי (תמיד כלומר מהרגע שהתחלתי לשים לב אליו).

כתה ג' או ד'- חברה שלי, שהיא חברה עד היום התחילה לקרוא לי "שמנמנה", אולי מבחינתה זה היה בצחוק, אבל אם לא הייתי שמנמנה היא לא הייתה מגיעה למצב שהיא קוראת לי ככה. אני זוכרת שיום אחד הגעתי הביתה והתחלתי לבכות לאמא בגלל שהיא קראה לי שמנמנה. אמא דיברה עם אמא שלה כמה ימים אחר כך, אבל בתוכי אני זוכרת את ההרגשה הנוראה של ה"שמנמנה" הזו.

מגיל די קטן התחלתי לעסוק בתחומים שונים בספורט, גם אני תמיד די בכושר, נכון שאני לא יכולה לרוץ חמישה קילומטר, אבל את מבחני הריצה של שיעורי ספורט אני תמיד עוברת עם ציון מעל 90 אם לא 100. 

כתות ה'-ו, סבלתי נורא. אני באמת לא יכולה לתאר כמה שילדים בני עשר ואחת-עשרה יכולים להיות אכזריים. המשקל לא היה מקור הצחוק היחידי עליי באותה תקופה, אבל הוא כל הזמן היה באוויר מביט עליי וצוחק יחד עם כולם. באמצע כתה ו' התחלתי לרקוד ולהתפתח יותר פיזית, בתחילת כתה ז' כבר נראיתי פחות. קיבלתי מחמאות, אבל זה אף פעם לא עזר לי להרגיש טוב עם עצמי. פיתחתי שנאה עצמית נוראית, הייתי מסתכלת במראה בתיעוב, הייתי פוגעת בעצמי, חותכת את עצמי. נוסף לכך, באמצע כתה ו' הכרתי את תופעות ה"אנורקסיה" וה"בולמיה". שדעתי עליהן עדיין לא מגובשת כל כך. מצד אחד אני מבינה שזו פגיעה בגוף ויש לזה השלכות. מצד שני, הן שיטות לירידה במשקל שמוכיחות את עצמן פעם אחר פעם. בכתה ז' ניסיתי לפתח בעצמי את האנורקסיה, בבית כמו שלי זה קצת קשה כי יש פה איזושהי חובה לאכול מצד ההורים. אבל היו ימים ועובדה, שבכתה ז' ירדתי במשקל. הייתי סופרת קלוריות כפייתית מדדתי כל דבר שהכנסתי לפה ובמשך תקופות הייתי אוכלת פחות ממה ש"מומלץ", יום אחד 500 קלוריות, 800, ולפעמים גם 0. 

בכתה ח' שמרתי על עצמי, עדיין לא הגעתי למצב שאני שלמה עם הגוף או רזה בכלל, למרות שהרבה אמרו לי שאני כן. אבל רציתי להיות דקיקה וידעתי שהגנטיקה לא תאפשר לי את זה אם אני אוכל, אני אוכל לבכם את רוב השנה הזו בעובדה שלא רציתי לאכול ובכל זאת אכלתי כי לא הצלחתי להפסיק. רק בסוף השנה הצלחתי להגעיל את עצמי מאוכל והשיטה הייתה כזו, כל ערב הייתי נעמדת אחרי המקלחת מול המראה ולוחשת לעצמי "כמה את שמנה, תפסיקי לאכול, אוכל זה מגעיל" אבל אני לא טובה בדברים האלה כל כך כי החזקתי מעמד בסביבות השלושה חודשים, שמתוכם חודשיים וחצי היו רק לשמור על השלושה קילו שהורדתי בשבועיים הראשונים.

והיום שאני באמצע כתה ט', נפשית אני מרגישה יותר בוגרת אבל אני עדיין אותה שמנה. 
 ולא משנה כמה אנשים יאמרו לי שאני נראית בסדר, שאני לא שמנה בכלל, אף פעם לא השגתי את המטרה שלי את הבטן השטוחה והרווח בין הרגליים.
וגם עכשיו, כל פעם שאני מתלבשת ומביטה בעצמי במראה אני מסננת בשקט "איזו שמנה..." ומשתדלת שלא לבכות.

לסיפור הזה עדיין אין סוף וכל שבוע אני מכניסה את עצמי לדיאטה חדשה שלא עובדת. ולא משנה שכל יום אני אומרת "ממחר דיאטה" זה אף פעם לא עובד כשאין מספיק רצון להתמודד עם זה. אני עושה ספורט יותר מהרבה אנשים אחרים, אני אוכלת פחות מאנשים שיותר רזים ממני ובכל זאת אני עדיין יותר שמנה מכולם. ועכשיו אני צריכה רק למצוא תשובה לשאלה- למה?