אוקי אז הגענו לרגע הזה.
אחרי כל ההכנות יוצאים לדבר האמיתי. בלילה בין ראשון לשני בתאריך 23.3.09 מתיצבים בשעה 2 ורבע (בלילה) בבי'ס ומתחילים במסע המשלחת תשס"ט לפולין.
אף פעם לא התרגשתי במיוחד מימי השואה, הטקסים תמיד נראו לי חופרים שכאלה, מחכים שיסתיים.
קוויתי שההכנות למסע והמסע עצמו ישנו את הגישה האדישה הזאת שלי. אני מצטער לאמר שזה לא קרה וכנראה שגם לא יקרה. ההכנות הסתיימו ועדיין הנושא לא רגיש אצלי, אפילו לא קצת. נכון אני לא מספר בדיחות שואה בזמן ההכנות או כאשר מדברים על הנושא (משתדל). אבל זה ממש ממש לא אומר שהן לא עולות לי בראש. לפעמים אני מתביש בזה אבל למה? מסתבר שזה אני, ואני לא אחד שמתביש במי שאני. אני זוכר שכתבתי ביום כיפור בתחילת השנה שיש לי שני צדדים, אחד רציני והשני המממ.., פחות. אז אני לא מצליח שהצד הרציני יקשר לנושא. חבל או לא ככה זה. אולי אני אוכל לעזור למי שקשה לו להתמודד עם הנושא (ד"א, בדיחות שואה זו לא הדרך לעשות את זה) אבל איך אני יכול לעזור למישהו שאני לא מבין איך הוא מרגיש?
אני מנסה לחשוב מה עצוב ורגיש בנושא הזה?
אז נרדפו אנשים (זה ממש לא משנה שזה העם שלנו או לא, הם אנשים כמו השאר) רק בגלל משהו מסויים אצלהם. במקרה זה הדת, פעם הבאה זה יהיה בגלל עיניים כחולות. התיחסו אליהם כמו אל זבל שצריך להיפתר ממנו, מפעלי הריגה משומנים היטב עשו את העבודה בצורה מצויינת. עוד משלוח ועוד משלוח הגיע לכיוון המפעל וחזר ריק. משפחות שלמות, קהילות, תרבות שלמה נמחקה וכל מה שנשאר זה מספר שרידים בודדים וכמה מאות ניצולים מתוך מיליונים, מיליונים!
עכשיו אני יודע ולמדתי על הזוועות האלו. אבל למרות הכל אני חוסם את הרגשות שבאים או אולי הם לא באים בכלל?. בכל אופן מבחינתי הם אינם. אני לא חש הזדהות, עצב, חרטה כלום, פשוט כלום. נכון זה לא היה אנושי והמון אנשים סבלו אבל למה שאני, עומר דנציגר, יהיה עצוב בגלל זה? איך זה נוגע לי בכלל? בגלל שזה העם שלי? עם כל הכבוד זה עדיין לא מספיק בשביל שאני אהיה עצוב מזה. זה לא שאני לא רוצה, אני כן רוצה להרגיש משהו אבל פשוט אין, אולי אני באמת ריק?
אני מקווה שהמסע הזה ישאיר משהו אצלי, למרות שאני בספק. "אוקי כאן נרצחו מיליון וחצי יהודים. אתר הבא...". זה לא מה שיעשה את השינוי אצלי.
בכלל אני מתקשה להבין למה השואה היא אירוע טרגי ועצוב ואילו יציאת מצריים היא אירוע שמח. פרעה לא זרק את הזכרים לנילוס? הוא לא ניסה להשמיד את בני ישראל?
בהקשר אחר- גלעד שליט.
כבר 1000 יום הוא בשבי בעזה. (או לפחות שמה מספרים שהוא נמצא) המחיר שלו רק עולה מיום ליום. החמס רואים שהוא חשוב לנו ולכן הם מרשים לעצמם לדרוש מה שהם רוצים. אני דווקא חושב שהוא כן בחיים, למרות מה שחשבתי קודם כרגע אני חושב שהוא בחיים אבל צריך לחשוב טוב טוב מה המסר שאנו מעבירים אם נסכים לעסקה מגוחכת של מאות אסירים.
צריך להחזיר אותו אבל לא בכל מחיר.
Have a nice day
בבלוג זה
בכל הבלוגים
