פרק 46
~מנקודת מבטו של פייר~
"ג'ניפר אני מצטער...אבל הוא בחיים לא אמר לי שהוא שכח אותך"
"מה??" שיר קפצה
"פייר!שמעתי בעצמי!" ג'ניפר התעקשה
"ג'ניפר!סבסטיאן אף פעם לא אמר לי שהוא שכח אותך!הוא רק אמר לי ההפך!כמה הוא לא מצליח לשכוח אותך! חוץ מזה, אם שמעת אותו מדבר בפלאפון ואומר למישהו שהוא שכח ממך זה לאיזה חבר שלו מעיר אחרת" אמרתי.
רגע...ממתי לסבסטיאן יש חברים מערים אחרות?
ירד לי האסימון
"הוא כל כך מטומטם!!!!!!" צעקתי
הן נבהלו
"הוא אמר לי שהוא עשה בכוונה שתשמעי אותו מדבר בפלאפון, הוא רצה שתשמעי אותו אומר שהוא שכח ממך!" אמרתי "והוא אמר לי שהוא דיבר עם מישהו אחר!"
"הוא כל הזמן אמר פייר! למה הוא סתם אמר לי?!" ג'ניפר שאלה
"אחרי שהוא נשאר לישון אצלך, הוא פחד שתלכי להיפרד מצ'אק, אז הוא רצה שתחשבי שהוא שכח ממך" אמרתי
"אני לא מבינה כלום..." היא נאנחה
"תראי..ג'ניפר...-"
"כל האימונים יחד!הברייקדאנס!" היא כמעט צעקה
"הברייקדאנס זה שליש מהחיים שלו-"
"רגע...לא אמרת שזה חצי?" היא שאלה
זה בדיוק מה שרציתי שהיא תשאל.
"אמרתי בעבר שזה חצי....אבל אז את נכנסת לחיים שלו"
היא הסמיקה.
~מנקודת מבטו של סבסטיאן~
בחזרה מבית הספר יצא לי לדבר עם פייר
"שיר קצת כועסת עלי..נראה לי" הוא אמר
"היא אמרה לך?"
"לא, אני מרגיש את זה"
"האמת שדיויד וג'ף גם סיפרו לי שסטייסי וליטל כועסות עליהם, אבל הן לא אמרו להם כלום...כאילו...הם גם מרגישים" אמרתי מבולבל
"למה הן כועסות עלינו?!" פייר שאל כלא מבין
"אולי כי אנחנו כל הזמן עושים חזרות??"
"אז מה!"
"הן לא יודעות למה!!אסור לספר נכון?!אתם לא מבלים איתן והם בטח חושבות שקרה משהו ואתם מסתירים מהן!"
"אבל מה אפשר לעשות??"
"סיימנו כבר את השיר!אנחנו סתם עושים חזרות!כולנו מכירים את התווים בעל פה!"
"צריך תמיד חזרות. אסור לאף אחד לדעת...עדיין..." הוא אמר
הגעתי הביתה, עוד שעה אני נפגש עם ג'ניפר...ולמחרת קבעתי עם החבר'ה מהקבוצה שיבואו לראות אותה. הרגשתי שהיא מוכנה ושהיא תצליח...היום אני יעבור איתה על הכל, כמו חזרה גנראלית.
הגעתי למועדון והיא הגיעה דקה אחרי.
"היי" חיבקתי אותה והיא הביאה לי נשיקה בלחי
~מנקודת מטה של ג'ניפר~
מהצהריים אני חושבת על זה. אבל לא הבנתי למה סבסטיאן עשה את זה. למה הוא רצה שאני יחשוב ששכחתי ממנו?!ולמה אחרי שנפרדתי מצ'אק הוא לא עשה כלום!
אחרי שעה של תרגילים רצוף התחלנו עם הריקוד, הוא עמד לידי ורקדנו יחד.
פתאום הפלאפון שלי צלצל, שיר.
"היי" עניתי
"לכי הצידה רגע שהוא לא ישמע אותי..."
"אוקי" אמרתי והלכתי הצידה
"סבסטיאן חושב ששכחת ממנו!" היא אמרה
"מה?" שאלתי מבולבלת
"דיברתי עם פייר לפני כמה דקות בטלפון, והוא אמר לי שהוא שמע אותי ואותך מדברות לפני חודשיים בערך, שאמרתי ששכחת מצ'אק...אז הם חשבו שדיברת על סבסטיאן!וסבסטיאן שמע שאת אומרת ששכחת ממנו, הוא חשב שזה הוא!"
"אוי..איזה סיבוך...טוב..אני כבר ידבר איתך" אמרתי.
ניתקתי.
לא הבנתי איך כל זה קרה לעזאזל.
סבסטיאן העמיד פנים שהוא מדבר עם מישהו בטלפון כדי שאני אחשוב שהוא שכח ממני, כשבעצם פייר אומר שהוא לא.
והוא שמע אותי ואת שיר מדברות, והוא חשב ששכחתי ממנו.
אנחנו צריכים ללמוד להיות כנים אחד עם השני, זה לא יגמר ככה.
חזרנו לרקוד, אבל לצערי לא הבאתי גרביים טובות והחלקתי, סבסטיאן תפס אותי ושנינו נפלנו.
הוא שכב על הרצפה ואני מעליו.
"סליחה..." אמרתי
"זה בסדר.."
לא קמנו, הרגשתי שאני ממש לא רוצה לקום.
הרגשתי שאני רוצה לשאול אותו כל כך הרבה שאלות!
כאילו...למה לעזאזל הוא לא אמר כלום?!
אנחנו בזבזנו חודשיים?!
יכולנו להיות עכשיו ביחד אם אף אחד לא היה אומר מה שהוא אמר!
פאק למה היינו כל כך מטומטמים!
בזבזנו כל כך הרבה זמן..!!!
למה זה קורה?!
לא הצלחתי להוציא מילה אחת מהפה, הרגשתי שאני יכולה לבהות שעות בעיניים היפות שלו.
~מנקודת מבטו של סבסטיאן~
היא שכבה מעלי, החזקתי אותה ולא רציתי לעזוב, הרגשתי את קצב הנשימות שלה. להיות כל כך צמוד אליה...זה עשה לי צמרמורת.
הרגשתי שאני חייב לנסות!
מה שלא יקרה...אני אדע שניסיתי.
אבל זה פשוט יהרוג אותי אם לא יקרה כלום ביני לבינה.
החלטתי לשאול אותה את מה שרציתי לשאול כבר המון, המון זמן.
"באמת שכחת אותי?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
