יש הרבה דגים בים אבל הם לא רואים אותי.
ונראה לי שגם אני לא רואה אותם.
זה כזה דביק וסוריאליסטי שאני חושבת שאהבה חדשה וטובה תסדר לי את החיים עכשיו,
למרות שבפנים אני יודעת שזה רק יגרום לי להיתלות על הדבר היחיד שיהיה טוב בחיים שלי,
האהבה,
ואז, כמו כל תלות ועד שמשהו אחד לפחות בחיי יהיה טוב - זה ייהרס וייגמר.
ואז להתחיל עוד פעם מאפס, לאסוף שוב את השברים, להתרוקן ולחפש מילוי.
אז נכון שאני רוצה את זה, כי זאת הדרך הקלה.
אבל הדרך האמיתית שלי היא להיות עכשיו לבד ולנסות לתקן את החיים המחורבנים שלי,
למצוא משהו אחר להיתלות בו שלא קשור בפאקינג גבר שיהיה אחראי למצבי הרוח שלי,
משהו שאני אוהב לעשות - שיהיה הדבר שאני תמיד אוכל לברוח אליו. מין תחביב חדש.
אבל אין דבר כזה. אני מחפשת בנרות אבל הם לא דולקים.
אני נעשית פלצנית בבלוג הזה ומתפלספת על אלוהים-יודע-מה.
אני חלשה. ואני לבד. באמת באמת לבד.
ולשנים הקרובות, שאני באמת חושבת שאני אהיה לבד,
כי כל ה'דגים בים' כביכול נעשו בלתי נראים או פשוט בלתי מזמינים,
כדאי שאיישם את המשפט שכתוב לי על הקיר בחדר:
"בדידות אינה תמיד כאב, עיתים היא הקשבה עמוקה להדי פעימות הלב"
כן אה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חִינָנִית. ♥