אף פעם לא חוויתי את ההרגשה של להיות במרכז.
ואם זה קורה, זה נגמר תוך שניות, אפילו בלי לשים לב.
מה אני אגיד לכם?
עצוב לי על חברות שלי
החלטתי להשאיר אותן מאחור ללכת הלאה, לאנשים אחרים.
מסתבר שזו בין הטעויות הגדולות בחיים שלי.
אני יודעת שאחרי ה"נתק" עליי הן מרכלות הכי הרבה.
תמיד איכשהו אני נושא לשיחה
גם אם אני נמצאת לידן הן ידברו עלזה שהשתנתי
ולמרות שזה היה מזמן יחסית, הן עדין מספרות אתזה לאנשים גדולים ממני שיעזרו לי וידברו איתי
אחת מהן אפילו התקשרה לאמא שלי ואמרה לה שאני מדרדרת
מבחינתי זה עבר את הגבול |ט'ח, מי שם עלי בכלל?|
אמא שלי אמרה לי אתזה, אבל היא לא אמרה לי מי זו היתה
אותה ילדה פשוט לא רצתה שאני אדע, ובצדק, כי לא הייתי מדברת איתה יותר.
-
בכיתי היום
הכל כ"כ קשה לי פתאום
הכל-הכל-הכל
ההורים שלי איבדו את האימון שלהם בי, ואני יודעת שזה בצדק
כנ"ל החברות, הן פחות משתפות, הרבה פחות, ולצערי אני יודעת שגם זה בצדק
אני לא יודעת מה לעשות
מבחוץ אני נראת ילדה רגילה
אבל אני יודעת טוב טוב בפנים שאני לא,
אני הרבה מתחת לתיאור "רגילה"
ליתר דיוק- המון מתחת
אבל בכל זאת אני מנסה לסמוך עליו, עלזה שבשמיים, למרות שאני רואה שהכל נגדי אני עדיין יודעת שהוא שם.
-
בנתיים אני רק מחפשת אוזן
מישו חדש
כי לחברה שלי אני לא יכולה לספר כבר
כי לצערי כמו שאמרתי, הקשר שלנו לגמרי ירד וחבל לי עלזה
-
קשה לי
ולא, זה לא מרחמים עצמים.
אני יודעת שלא ציפיתן לזה אחרי השיחה
אבל זה רק חיזק לי יותר את ההרגשה.
ניתקתי איתן בתקווה להיות איתכן
וכל מה שאני מקבלת זה סטירה לפרצוף ?
בבקשה תחשבו על זה גם מהצד שלכן
תבינו שזו לא היתה הדרך המתאימה.
אני רוצה שתדעו שעדיין, גם אחרי כל השיט הזה אני עדיין אוהבת אותכן.
הלב שלי זה אתן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
