בעיני מישהו, את עוברת אידאליזציה דרך עיניו. לתקופה מסוימת את נראית בעיניו כמו גילוי מופלא. הדרך בה את מסדרת את השיער מאחורי האוזן, ואיך שעצמות הבריח שלך נעלמות כשאת מתמתחת, ואיך שאת אומרת "לב" עם הלמד והבית מודגשות, כאילו שהלב שלך אמר בעצמו "לב". הוא מדבר איתך ומאבד את עצמו קצת, כי את כל כך מופלאה. ולמרות שאת לא רואה את עצמך כמציאה, הוא מתבלבל ומגמגם ופתאום אין לו מילים, והנושאים שהוא מוצא לשיחה הם צולעים, והוא יודע ואת יודעת שהוא מסוגל להיות תוסס ומעניין, והרבה פחות להוט ונואש...אבל זה לא יוצא לו.

אולי בגלל שהוא הסתכל עלייך מהצד כבר מזמן...הריץ בראש תסריטים וסיטואציות ביניכם..ואז כשהוא דיבר איתך, היה לו מוזר. איפה היא? איפה הבחורה שהכרתי? ומי את בכלל? מה עשית לבחורה שדיברתי איתה כל כך הרבה וצחקתי איתה והתגלגלנו ביחד על הדשא הדמיוני שלי?

ייקח לו זמן להשתחרר מהאידיאל שהוא בנה לך ולהבין שאת לא כזאת נהדרת, ולא כזאת מצחיקה. ואם הוא הסתכל על האופן בו את מסדרת את השיער מאחורי האוזן ואת איך שעצמות הבריח שלך נעלמות כשאת מתמתחת ואת האופן בו את אומרת את המילה "לב" כאילו והיית התגלמות השלמות והטוהר, הוא יבין שזה רק חמוד איך שאת מסדרת את השיער, וישכח בכלל שהן נעלמות כשאת מתמתחת, וכשתגידי "לב" הוא ישים לב רק להקשר המילה במשפט. ופתאום הוא יהיה שנון ומצחיק ומגניב.

זה ייקח לו זמן, ועד אז יכול להיות שתנפנפי אותו בהתנשאות, יכול להיות שכל פעם שהוא יאבד את המילים את תחייכי בפנים ותחשבי לעצמך שזה בסך הכל אנושי, שגם את פעם הסתכלת על מישהו וציירת לעצמך תמונה איתו, וגם את פעם ראית מישהו בהאדרה זוהרת. אז אחרי שתהיי סובלנית, את תראי איך הוא מתרגל אלייך, ואיך פתאום הוא ממצה את הפוטנציאל שלו עד תום כשהוא איתך.

זה הכל עניין של ביקורת ורושם. אם תדעי לגזור את הנסיבות מתוך הסיטואציות אולי תביני שהאושר שלך לא רחוק ונשגב כמו שחשבת.