"28.6.1998 : הסרט ששינה את חיי

בזכותו הבנתי כמה אני אוהב את יפעת"

"לא לשכוח את הדבר האמיתי בחיים: אהבה"

זאת הכתובת שעל דלת החדר שלי בעט שחור. כמעט ומשתלב עם הצבע הכהה של הדלת. מי שגר כאן לפניי השאיר את המזכרת הזו שגורמת לי לחייך לעצמי כל פעם שאני רואה אותה. זה מעניין כי התאריך שכתוב שם הוא תאריך יום ההולדת שלי כשחגגתי אז 7. היום אני בת שבע עשרה. מכל 365 ימי השנה, דוקא בתאריך יום ההולדת שלי הוא ראה סרט שבזכותו הבין כמה הוא אוהב את יפעת, ועשר שנים אחרי זה עברתי לאותו החדר בו הוא גר. וואו, אולי מדובר בשם הסרט? זה יפה, זה מזכיר לי את ההרגשה של אהבה ראשונה , כזאת שגורמת לך להסתכל על שאר תחומי החיים כעל דברים של מה בכך אם אין שם עם מי לחלוק את זה.

אחד הדברים שאני די מתביישת לומר בקול רם לעצמי, הוא שכשאני הולכת למקום נעים , אני תמיד מדמיינת לי בלב סיטואציה שלי שם בזוג. בין אם מדובר בטיולי שבתות בשוויצריה הקטנה, או ללכת לפרדס התפוזים שליד הבית הישן שלי, או סתם לשחק בגיטר הירו בפלייסטיישן של אחותי. תמיד יפטפט לו קול קטן לחצי רגע, שיזרוק לי תמונה של ביחד לסיטואציה בה אני עומדת לבד. כנראה שאני מתגעגעת ללחלוק את השמחה שלי בזוג.

זה לא שאני לא נהנית גם לבד, אבל ביחד תמיד יותר מחויך. פחות מהורהר.

יש משהו במסתורין של האהבה הזאת על הדלת שלי, שאני לא מכירה או יודעת במי מדובר, שגורם לזה להיראות אידיאלי ולזרוק טעם לפה. הם כבר בטח נפרדו, אבל זה נחמד לחשוב על זוג ממוצע כזה, שיפעת בחורה מסתורית עם שיער חום אגוז, ואת הבחור שגר בחדר שלי כזה נער טיפוסי שמתלבש זרוק ומנגן בגיטרה בס, ושכל החדר קצת יותר מעומעם ופחות שמח, והאוירה היא אוירה של חורף, והם יושבים על המיטה שלו בחדר שלי והיא מקשיבה לו מנגן לה, והם בטח הלכו ביחד לפרדם התפוזים והוא קילף לה תפוז לפני העונה. והם התחבקו. והם דיברו המון על כל דבר. והאהבה שלהם לא היתה מושלמת, כי יפעת מתוסבכת עם עצמה והוא בכלל חשב שהיא ברירת מחדל, ובטח עד שהוא הבין כמה הוא אוהב אותה כשהיה לי יום הולדת שבע, זה לקח זמן.

ואולי לא.