זאת כבר השבת השלישית ברציפות שאני והמשפחה הולכים לכרמל לטייל. הפעם לקחנו מסלול מדהים, והחברים גם הצטרפו. הלכנו כולנו הרבה, עשינו הפסקות אוכל מידי פעם, ישבנו לראות את הנוף עוצר הנשימה, וחלקינו הקטנוני הלך בתקוה שנגיע כבר בחזרה לאוטו. החלק ממנו אני אפרט הוא החלק בו אחותי הקטנה והשחצנית התחילה ללכת יותר מהר מכולם, לספר על הפעם הקודמת שהלכנו כשאני (אחרי 8 קילומטרים של הליכה וכאבי בטן) רציתי לעשות אחורה פנה והיא בכלל המשיכה לעוד כמה קילומטרים עם אבא כשאני ואמא חזרנו את הכל בחזרה, ולהתרברב על היותה שפיצית מאין כמוה. הדברים שהיא אמרה סתם הרגיזו אותי והתחלתי ללכת מהר כדי לעקוף אותה ולא לשמוע אותה, כי אם יש מישהו על הכדור הזה שיכול להרתיח אותי ברגע הרי זו היא ללא ספק. אז עקפתי אותה בהליכה, והיא מעירה לי על כמה שאני ילדותית שאני עוקפת אותה (היא הרי הייתה כל כך מרוכזת בלהיות בראש השיירה, שהיא חשבה שאם אעבור אותה אז זה בגלל שאני רוצה להוכיח שאני יותר מגניבה ממנה ואגזול ממנה את תדמית השורדת שהיא יצרה לעצמה). השיח הזה לא כל כך ראוי לדיון , אבל עניתי לה שהיא בעצמה ילדותית שהיא חושבת שהשטויות שלה מעניינות אותי, ושאני בכלל מנסה להתרחק ממנה ומקולה הצפצפני. (אני חייבת לציין שעם כמה שהיא ילדותית ומרגיזה, היא ילדה כל כך חכמה שזה מפחיד. המחשבה על איך היא תהיה בגיל שלי, פשוט גורמת לי לצאת מדעתי! היא משהו.)  

איכשהו נכנסתי לאקסטזה של הליכה מהירה, עד שהדרך היחידה לדעת שההורים מאחוריי היתה העובדה שאני עדיין על המסלול של הפסים האדומים-לבנים.מהר מאוד שכחתי מהקשקוש הזה עם אחותי, וככה על ירכתי ההר פשוט הלכתי, והלכתי המון. חשבתי הרבה על כל מני דברים (הימצאותו של עמוד חשמל אחד באמצע הסביבה היפהפייה הזו גם עשה לי דיכי על ההתערבות של האדם בטבע וכל החרא של החברה המערבית שאני מוחה עליו כל הזמן.. כל מה שהמדיניות שלי עובדת לפיו פתאום התעורר).. נהניתי מאוד מהנוף ומהטבע והתחלתי לפנטז לעצמי איך אני מגיעה לשם לבד לבד, רק עם שק שינה ואוכל, אפילו בלי מוסיקה (כי תוך כדי ההליכה גיליתי שהשקט של ההר הרבה יותר נעים)... ללכת כל היום, כשעייפים אז להתיישב ולהסתכל על הנוף, לכתוב שם, לנקות את הראש, לצייר. כל הטיול הקטן הזה נרקם לי בראש. ראיתי כבר איך אני נעלמת פתאום ומשאירה את הסלולארי בבית, איך אני שוכחת מהכל ומעבירה שבוע ומטהרת את הנפש ככה רק על ההר לבד. אפילו דמיינתי איך אני לא מתקלחת באותו השבוע, ודמיינתי את טיב המקלחת שתהייה לי כשאחזור.

באמת שאני רוצה ככה לחיות. בלי כל המחשבים, ובלי כל המכוניות, ובלי טלפונים ועבודה, בלי כלום. אני לא רוצה כלום. רק ככה. איך אושר אמיתי הוא במרחק נגיעה מאיתנו, ואנחנו פשוט מסרבים לגעת.  לחיות נקי, לא ממוסחר, בלי יצרני מזון גדולים ובלי חברות ומכשירים וחשמל... ואנחנו שואלים את עצמנו 'איך זה שאני לא מאושר?' הרי בגלל שאנחנו חיים בעולם בו החומר נחשב יותר מרוח, וכל הניו אייג' העלק-ירוק עלק-רוחני, פשוט מסריח מפלצנות וצביעות. אפילו ההגדרה של שקט התעוותה, כששקט עבורנו הוא בעצם הקולות שמשמיע המחשב וצפצופי אזעקה מרוחקים. זה לא שקט.  

את הפנטזיות היותר מעוותות שלי על אכלוס עצמאי חדש של איזור בעולם, אחסוך לכם. אבל מה שכן, אני מלאת מוטיבציה לעשות את הטיול הזה סביב העולם כשימלאו לי 20 ואעוף מהצבא לתוך מציאות חופשית.

היה עוד טיול מאוד מוצלח, אבא נשבע שזו מסורת שתחזור חלילה כל שבת. אז מה אם התבודדתי חצי ממנו