חיבוק של אמא נראה לפעמים דבר של מה בכך, אבל אני נוכחת לדעת מדי פעם שזה קצת יותר. היא באה לחדר שלי לפני שבוע, נשכבה על המיטה והתחלנו לדבר על כל מיני שטויות... התבכיינתי לה קצת כמו שאני אוהבת (ואני מאוד אוהבת להתבכיין לאמא)..והתבכיינות כזאת היא חלק בלתי נפרד מחיבוק בסוף. כשהחיבוק בא על הבוקר ואני ממהרת, אני לא רואה בו שום פואנטה. מסתבר שזה חשוב בשבילה. זה כמו מטען שאתה מעביר, אנרגיה של חום ש"ממלאת לך את הסוללה" כמו שאמא אומרת. אני לא אוהבת להתחבק יותר מדי עם אמא לפעמים, כי יש לה את הקטע מידי פעם שהיא דביקה, מהקטעים שאתה יודע שאם זאת היתה תכנית טלויזיה, היית שומע ברקע קהל פיקטיבי שמילל "Awwww…". למרות זאת, אני אוהבת כשהחיבוק בא כשצריך אותו.. כשהיה לי יום קצת מעפן, או שמישהו אמר לי משהו שישב לי על הכתף ולא ירד. הרבה פעמים אני מסתובבת עם מטענים, באמונה שמוכיחה את עצמה כמופרכת כל פעם מחדש, שאם אני לא אספר אז זה ייעלם מעצמו, ואם אדוש בזה אז אעצים את זה. אמנם תמיד כשאני מספרת לה, היא אומרת משהו מאוד רציונלי שמעלים את כל הביגי. בגיל 15 חשבתי שהיא לא מבינה כלום מהחיים שלה, עכשיו הדעה שלה היא הקובעת. היא תמיד אומרת בדיוק מה שאני צריכה לשמוע, גם אם זה קצת אין מיי פייס. יש את הימים שאני מרגישה קצת שומדברית, כזאת חסרת הגדרה, והיא תמיד יודעת לסדר לי את הראש. תמיד אני מנסה למצוא בעצמי דברים שאין באחרים, כדי להגדיר את עצמי ולהבדיל את עצמי... ותמיד מיד אחרי שאני מוצאת- אני שוכחת. הדברים שהכי מגדירים אותי הם האהבה הענקית שלי לאומנות והצורך לכתוב. היא לא צריכה דברים מרכזיים כאלה אצלי כדי לגרום לי להרגיש טוב, היא פשוט זורקת איזו מילה או שתיים והכל מסתדר ונראה כמו שטות. מעניין אם קרה לה שהיא הייתה צריכה לדבר והיא לא דיברה. למה שתדבר איתי בעצם? היא זו שנותנת את העצות החכמות, קטונתי לעומתה. לפעמים החיבוק הוא כזה באמצע-החיים, לא קשור לכלום, אולי מעייפות, אולי פשוט כי בא. וכשאני הולכת לישון ומרגישה כזה ריק בגב, ואת כל הדברים שלא נאמרו שכבדים לי על העורף, אז אני יודעת ששכחתי לחבק את אמא..אבל בשלב הזה היא כבר ישנה.

(ואם את במקרה קוראת כאן והתרגשת, תעשי טובה ותתרצי את החיבוק במשהו אחר... אני לא רוצה דביקויות בגלל הפוסט הזה! לא אוהבת להרגיש מתחנפת.)

(פוסט על חיבוקים? מה נהייה ממני?)