מעניין אותי אצל אנשים במיוחד, איך נראה ה'סתם' שלהם. איך החדר כשהוא סתם, ואיך הם נראים כשהם סתם, ואיך הם מדברים, ומה הם עושים, והאם הם רגילים להשעין את הרגל על השולחן, או שהיא על הכסא, והאם הם עושים פרצופים לעצמם, והאם הם מסודרים בשביל עצמם או רק כשמישהו בא? אולי כשאתה סתם, אתה חוסך מעצמך את מה שאתה יכול להיות, אתה נזרק, מחכה עד הפעם הבאה שמישהו ישים לב אליך, ואז תצא מהסתמיות שלך. ה'סתם' שלי, מתבטא בשולחן עבודה מבולגן תמיד, המון כוסות תה ריקות וקערות שאין לי כוח להוריד למטה, סימניות-לשעבר מלאות בהערות לא ברורות, קוקו-פרחה לא סימטרי, פיג'מה וגרביים לא תואמות. כמה שניסיתי לצאת מהסתם, אי אפשר. זה חוזר על עצמו. השולחן לעולם יהיה מבולגן, הכוסות תמיד ייערמו אחת על השניה וישברו כל כמה ימים, מכנסיים תמיד יהיו זרוקים על הרצפה והכל תמיד יהיה בבלגן מאורגן. בלגן שרק אני מבינה.(הנה אני עכשיו מכניסה לזה נופך אומנותי כשבעצם אני סלובית עצלנית שאין לה כוח.)

אני מסתכלת על הסתם שלי ואומרת: וואלה. את הדברים שאני עושה בציבור כולם מבינים, אבל את הסתם שלי רק אני מבינה. אני מסתכלת על הקערה שליד המסך של המחשב, ורק אני יודעת מה אכלתי בה. ורק אני יודעת שאת הקוקו-פרחה הלא סימטרי אני עושה בגלל שהשיער מפריע לי בעיניים כשאני קוראת, ורק אני מסתכלת על הכוסות ויודעת שהן כאן כי תמיד כשאני רוצה תה, אז אני למטה, ושוכחת להחזיר אותן, ואז זה כבר לא זורם להסתובב עם כוסות בידיים בכל הבית ולהחזיר אותן, אז עושים נגלות כל כמה ימים. רק אני מבינה את הקשקושים שכתובים לי על הסימניות, רק אני יודעת איך הכל הפך כזה, איך הסדר הקיים הסתדר. וכשמשהו פשוט שם- אז צריך לשאול רק אותי למה, כי אף אחד אחר לא יודע ולא אחראי. רק אני יודעת איך השמיכה מסודרת הכי טוב שלא תפריע לצג של הטלויזיה, ורק אני יודעת למה יש לי צדפים בקופסה של הקש, ומה מסמל התאריך שכתוב על אחת מהן, ושבעצם זה כבר לא רלוונטי. רק אני יודעת מה העניין עם השעון השבור שנמצא בקופסה שקניתי מפולין, ורק אני יודעת למה יש לי ספירלות קטנות וצפופות מצוירות במחברות כל הזמן, ורק אני רואה איך אני מתנהגת כשאני סתם- איך אני נשענת עקום על הכסא, לפעמים לא טורחת להוריד את הבגדים ממנו ויושבת ישר עליהם, איך שאני קוראת ספר כשאני עם הראש נופל הפוך מהמיטה, ואיך שאני לפעמים פשוט בוהה בלי שאף אחד מפריע. רק אני יודעת איך אני כשאני שומעת מוסיקה סתם, רק אני מכירה את הריקודים שלי שאני עושה כשאף אחד לא רואה. אני חושבת שזה נורא מעניין, שבעצם הנסיבות הקיימות שלנו הן נוחות לנו באופן אישי, ורק לנו הן מרגישות "כמו בבית",כולנו יוצרים את המציאות שלנו, אחראיים למידע הזה, הקטן-גדול שמצטבר בה. זה לא גורם לך להרגיש גדול? שולט? הסביבה הסתמית שאתה יוצר לעצמך היא בעצם סביבה שמכוונת עד הזיז הקטן שלה- לצרכיך ודרישותיך. אתה שומר הסוד, אתה היוצר!  וגם אם לא מדובר בזה, לא כולם מודעים לשיח שלהם עם עצמם, שקורה כל הזמן. כשאתה מצייר משהו מתוך שיעמום זה מיוחד, וכשאתה מחטט באף זה יפהפה- הפעולות שנעשות על ידי אדם למען עצמו הן הפעולות הכי אמיתיות, הכי כנות. המצב בו אתה 'לא-סתם'  הוא בעצם הצגה. הסתם שלכם הוא מי שאתם באמת! 

יש אומנות בבטלנות