היום הוא יום כזה, כזה שאי אפשר להצביע למה בדיוק, אבל פתאום נחתה עליי המוזה. היא פתאום נפלה עליי בבוקר קצת אחרי שקראתי בשיעור, כזאת מסיבית, מתחננת שירשמו כל מילה שהיא לוחשת לי... חצי-מפוספסת כי לא כל מחשבה תפסתי ברשת הזמן והסיטואציה. חלקן כתבתי, חלקן נשארו מחשבות ודינן להישכח. אני מרגישה משהו כמו מנוע שתקוע לי בראש, עובד ועובד ועושה המון רעש- אבל הוא מועיל, הוא מעלה מחשבות חדשות, אני מרגישה אותו מניע אותי לכתוב ולכתוב ולא להפסיק עד שהראש מתרוקן, אבל הוא לא מתרוקן. חלק מהיום לא ידעתי מה אני עושה בסביבה שלי.. צחקתי על עצמי עם עצמי, ועם זאת ראיתי כזה חלון בתוך בועה, אחד שאתה מדמיין בתוכו את עצמך בעוד כמה זמן, במצב האידאלי. אני חושבת שהפכתי לאדם שרואים את הצבעים האמיתיים שלו רק אחד על אחד, אחרי בדיקה בטחונית ורקיעה כדי לבדוק שהקרקע יציבה.

לאחרונה אני מרגישה שהאנשים הקרובים אליי מבינים פחות ממני, והאנשים היותר-מרוחקים-אך-עדיין-קרובים מבינים יותר. אנשים שונים שלא ראיתי קודם פתאום מבריקים בעיניי ואני חשה תחושת פספוס מהולה במה שמרגישים כשנכנסים לסופרמרקט- המון אפשרויות ופוטנציאל.  

אני חושבת פתאום שהסיפור שאני כותבת בבלוג השני הוא סוג של מפלט בשבילי, להציג את איך שאני בסתר חושבת, ככה על קצה המזלג ובאופן רדוד קצת יותר, נאיבי יותר, כמו הבלוג עצמו אבל לא ממש.  יש אנשים בסביבה שלי שהתדרים השליליים שלהם מפעפעים אליי, הם ננעצים לי בתודעה, דוקרים לי את הבועות שלי ודורכים על החיפושיות האדומות המטאפוריות ששורצות אצלי ועושות לי נעים בהרגשה. נמאס לי, לא אוהבת את הפסימיות המחורבנת הזאת.

 סיימתי היום את הספר של אשכול נבו "ארבעה בתים וגעגוע" והרגשתי את ההרגשה הזו שמרגישים אחרי שקראת מהר מהר ובלהט מטורף, רק כדי להגיע כבר לסוף, לראות מה קורה בסוף... ואז כשהגעת, אתה קולט שכרגע נגמר הספר ויש לך ריק כזה בלב, כי הספר הכניס אותך לסטטוס חשיבתי מסוים, ועכשיו הוא נגמר ולך תדע אם הבא אחריו יהייה טוב באותה המידה. מכאן מתחילות אובססיות, מללכת על בטוח. השתנה לי הטעם בספרים לאחרונה, אני פחות עם ספרים עיוניים, יותר נמשלים כאלה. הספרים של אילן הייטנר פתחו לי את הרעב לספרים, אבל עכשיו אני גם מבינה שהכתיבה שלו היא די מסחרה. הספרים גם יכלו להיות טובים יותר אם הוא היה מוריד את כל המילים הגסות והקללות..

 הנושא לפרויקט גמר שלי באומנות רוקד לי בראש כל הזמן ואני לא מפסיקה לדבר לעצמי במטאפורות.. חשבתי לקרוא לתערוכה שלי בשם של הבלוג (אהבה ללילה אחד) מסיבות שאפרט בהמשך (לא בגלל המשמעות, אלא בגלל ההקשר שלו לנושא שלי, ואיך הנושא בא לידי ביטוי דרך עצם העובדה שיש לי בלוג)

 ביום שישי היתה מסיבה, הייתי שיכורה על כל הראש, ואני שתיתי רק שתי כוסות של מוחיטו (וזאת הפעם הרביעית שאני שותה כל החיים), ועם זאת אני בקושי זוכרת משהו, הכל מעורפל ומתערבב עם עצמו. אני זוכרת דברים עיקריים, בערך.  אני רק צריכה לזכור להבא שזה שיש לזה טעם של לימונדה לא עושה את זה נטול אלכוהול.

הנה בא הריק, ההפוגה שאחרי הפריקה. למרות שהפריקה כל כך מזערית, יש בה משהו שהרגיע לי את ההשתוקקות לכתוב. עכשיו אני יוצאת החוצה לצלם קצת (אין מה לצפות לתמונות אומנותיות, זה מחשבות נטו)... תמונות עוזרות לך להקפיא רגעים ולרדת לפרטים שלהם... אחרי זה אני אמשיך את הסיפור של הגר, כי רק אז ייצא לי פרק טוב...אם בכלל.

המוזה ממשיכה בריקודים שלה ואני מקווה שהיא תצמיח פירות יפים בסוף היום.

נ.ב.

http://bezeqint.walla.co.il/

"מתולתלת" בת ה-17 מספרת על חייה בבלוג שכתוב נהדר ומתאר חיים מתוקים-מרירים בכישרון רב. זהו בלוג די טרי, אך ל"מתולתלת" יש בלוגים נוספים, שמאירים את החיים שלה מכמה זוויות, וגורמים לנו לחוש כאילו גילינו את הדבר הבא.

איזה כיף! נכון שזה נחמד? איזו הפתעה נעימה..