בתור ילדה, הייתי מאוד אוהבת ברביות. היו לי המון ברביות, ותמיד כשהייתי מקבלת ברבי חדשה הייתי עושה לה את הטקס המסורתי, כשם שאדם מתנצר ומטבילים אותו- אני הייתי מפשיטה אותן. הבגדים תמיד היו נעלמים בסוף, שלא נדבר על הנעליים... ולחברות שלי תמיד היה את הכל שמור. רק לי היה אוסף של ברביות עירומות כביום פס ייצורן. אבל ככה אהבתי אותן כנראה. הן היו מסודרות אחת לייד השנייה בבית בובות, וההורים שלי תמיד צחקו שכשאני הולכת לישון, הן בוודאי עושות מסיבה עם הברבי-בנים. עכשיו אני מנחשת לאיזה סוג של מסיבה הם התכוונו..

 היו לי גם ברבי יסמין וברבי אלאדין, שאיתן בפרט נורא אהבתי לשחק. קנו לי לפחות שלוש ברביות יסמין שונות, ושני ברבי אלאדין שונים, כי כל הזמן הם היו הולכים לאיבוד. והמשחק היחידי שעשיתי עם הזוג היה להעמיד אותם אחד מול השנייה ולומר "אלאדין! אני אוהבת אותך!" ואז להשיב לעצמי: "יסמין, אני אוהב אותך!" וכך יכולתי לשבת שעות, מתחקה אחרי הצהרות אהבה שהיו בסרט מצויר (שהיה לסמל הילדות שלי) אלף אלפי מלייאנתלפים פעמים. פעם עשיתי את זה ליד בן דוד שלי באוטו, ולבסוף המסכן לא עמד בזה יותר, וצעק: "די!!!!!!!" עם עיניים אחוזות טירוף ושיער פרוע. יכולתי להיות מרגיזה לפעמים, אבל למי אכפת? העיקר שאלאדין אוהב את יסמין ויסמין אוהבת את אלאדין.

אך עברו שנים, ואני התחלתי להעדיף בגדים על פני ברביות, וכל האוסף של הבובות העירומות הלך ודעך- אחת ניתנה לבת הדודה, אחת אבדה, אחת נותרה כרותת ראש, אחת גידמת.. כל ברבי וסיפורה קורע הלב.

לפני ארבעה חודשים, אבא טס לארצות הברית לשבוע וחזר עם מתנות. הוא הביא לאחותי אלת בייסבול ורודה וכפפה עם כדורים, לי הוא קנה טלפון אלחוטי והוציא מהשקית עוד קופסה נוצצת. פתחתי את הקופסה, וגיליתי שם, בעיניים מבריקות, ברבי יסמין.

כמה חיבוקים ונישוקים הרעפתי על אבא, כמה נוסטלגיה, כמה התחשבות, כמה מקסים מצידו. "שיהייה, לפעם האחרונה" הוא אמר, ואני התרגשתי עד עמקי נשמתי והייתי אסירת תודה. זאת הייתה מחווה מדהימה. השארתי אותה בקופסה הפעם. הבגדים נותרו עליה, אפילו השרביט-טבעת שקיבלתי יחד איתה, נותר במקומו בקופסה על גבי רקע של הארמון וראג'ה הנמר. היום הבטתי על הקופסה ונצבט לי הלב. הייתכן שאני עד כדי כך זקנה? שאני לא פותחת את הקופסה כדי שלא יקרה ליסמין כלום? איזו מין מחוות ילדות זאת, כשאני מתנהגת כמו סבתא פולנייה איתה? אז היום פתחתי בעדינות את הקופסה, הפרדתי את שיער הניילון המבריק מהקרטון.. והייתה לי צביטה כזאת, שטופת נוסטלגיה ברוטב באסה שאין לי את אלאדין, וליסמין שלי לא יהיה למי להכריז בקול "אלאדין, אני אוהבת אותך!". הורדתי לה את הנעליים, הסתכלתי על רגלי הגומי ועל הבגדים הלא מדויקים שלה (הם סגולים, ובסרט הם בכלל בצבע טורקיז)... והעדפתי לרגע שהיא תישאר יחפה, אבל נזכרתי שאני מועדת לאבד את הנעליים אם אני אוריד לה אותן. אני כנראה אחזיר אותה לקופסה בסוף, אבל רציתי להרגיש, גם אם לרגע, כמו ילדה שמשחקת בצעצועים... כנראה שזה בחיים לא יהיה שוב אותו הדבר. אני זוכרת שכשהייתי קטנה שיחקתי עם הבייביסיטר שלי בברביות, היא לא ידעה איך לשחק. התקלקל לה הדמיון.היא ידעה רק לומר שלום עם הבובה, היא לא חשבה על כל התככים, על איך שהברבי תלך עם שמיכה כי היא הולכת לישון ביער, ואיך שהברבי אלאדין מוצא אותה והם מתחתנים, ואיך שהחברה שלה גונבת לה אותו. היא בחיים לא תחשוב על זה. היא גם הייתה בת שמונה עשרה- ומה עכשיו? זה לא עצוב שילדים גדולים מרוכזים באיך שהם נראים, גם אם אין מי שיסתכל? גם אני כזאת? גם אני אשחק וארגיש מטופשת, לא אכנס לתוך המשחק עם כל הלב? ומי תשחק איתי בברביות בכלל? כולם עסוקות בלשחק עם בנים..