היתה לי תחושה כל כך טובה וכל כך ציפתי לציון של 70. אבל בסוף קיבלתי במתכונת של ת"נך 34

זהו. אין בגרות השנה בת"נך. זה סופי ולא ניתן לשינוי.

הצורה הכי מגעילה לפתוח איתה את הבוקר בידיעה שיש בהמשך עוד מבחן בהיסטוריה

איך שהמורה אספה אותנו להודיע לכל נכשלי המתכונת שאנחנו לא ניגשים כבר התחלתי להזיל דמעות

לא רציתי שזה יקרה. לא רציתי להגיע למצב הזה שאני בכלל לא נגשת לבגרות.

אני יודעת שיש מועד חורף ואפשר לשנות את הציון למעולה אבל אני לא אוהבת את ההרגשה שהובסתי

אני לא אוהבת את ההרגשה הלא יוצלחת הזאת. אני אוהבת שיש לי שליטה.

איך הבית ספר מצפה להצטיינות כשיש 9 בגרויות כל כך צפופות אחת לשניה ובניהם עוד מתכונות זה פשוט מטורף

אני מוצאת את עצמי הולכת לישון מאוחר וקמה כ'כ מוקדם והעייפות הזאת של הבוקר הורגת כשבסך הכל ביקשתי עוד שעתיים של שינה.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי עם עיינים נפוחות מבכי ועייפות מצפה שהיום שהתחיל מגעיל יסתיים

אבל לא,

אני אוהבת שיש אנשים סביבי, שיש רעש, שיש חיוכים, שיש אהבה - שמראים רגשות (גם של חיבה).

כשאני אומרת לחברה שלא ראיתי אותה מלא זמן שאני מתגעגעת ואני רוצה שנשלים פערים ושנצחק כמו אז

והיא אומרת לי "גם אני" וסימן לב? זה מאכזב. את יכולה להראות טיפת רגש ולהגיד שאת מתגעגעת גם לימים שלנו.

אני מדברת על חברה שהיינו הולכות יד ביד, מספרת לה כמעט הכל וטלפונים כל יום.

אבל כנראה שהמרחק עצר הכל שם. והרגשות נשארו כאן.