לפני מס' חודשים עברתי תקופה כאשר בערך חצי שנה ואולי יותר לא עליתי על ההגה.

התחמקתי, נמנעתי, עשיתי הכל כדי לא לנהוג, כי פחדתי.

לא עברתי שום תאונה ולא טראומה חס וחלילה פשוט פחדתי.

בסופו של דבר כאשר לא הייתה לי ברירה והייתי צריכה לקחת את אחותי ולאסוף את אמא

שלי הבייתה שהייתה אז באבל על אמה זכרונה לברכה ולא הייתה במצב לנסוע 3 אוטובוסים שעתיים וחצי.

כך נפתרתי מהפחד. כי לא הייתה לי ברירה.

עכשיו הוא שוב חזר ואני מוצאת את עצמי מתחמקת מלנהוג בעצמי.

אני לא אוהבת לנהוג סך הכל והרבה יותר מעדיפה שמסיעים אותי, אבל המצב הזה באמת בא מפחד ולא מאי

רצון.

מחר הציעו לי לבוא להרצאה מעניינת בראשון לציון.

אין מצב לאוטובוסים מהבסיס לראשון ב7 בערב ומשם בלילה הביתה. ובכל מקרה אמור להיות לי אוטו זמין

בימי שלישי. נשמע מאוד נוח, לנסוע לבסיס באוטו, משם לנסוע להרצאה שאמורה להיות מעניינת ולחתוך

ישר הבייתה. הכי נוח בעולם, אם היה לי נהג צמוד כמובן. כי אני לא-רוצה-לנהוג. אני מפחדת ומעדיפה שלא.

סומכים עלי שאגיע ואני בסתר ליבי מתפללת שאבא לא יתן לי לקחת את האוטו :/ אני אשכרה מוטרדת מהעניין

כבר עכשיו, ערב לפני.

מה עושים עם הדבר הזה?

קופצים למים העמוקים? :/