כך תשמידו את מדינת ישראל

מצחיק כמה שהעולם יותר פשוט דרך עיניים של ילד. אני עוד זוכר את עצמי לפני שנים ארוכות מדבר עם אבא על דברים שראינו ביחד חצי שעה לפני בחדשות. משום מה אבא תמיד בא מגישה אפוקליפטית משהו, או ככה לפחות זה נראה אז. ואני זוכר איך תמיד הבסתי את כל העמדות האלה שלו בטיעונים שופעי לוגיקה בלתי מעורערת. וכל מה שהוא אמר תמיד היה "אני רק מקווה שתספיק לעבור מפה לפני שדברים ממש ישתבשו". משפט שתמיד היה מלווה בחיוך מיוחד, חיוך שעולה על פני כרגע. חיוך של בן אדם שנפעם מתמימות של ילד. אבל אז לא הבנתי את זה.

ולמה שאני אבין? כיסחו את הנאצים, והנה הסוף לגזענות, כי מי יעז לנסות להשמיד עם בזמן שברגעים אלה ממש, אי שם בגיהנום, דוחפים להיטלר אננסים לתחת. המלחמה הקרה נגמרה, ואין עוד מאזן אימה נפיץ שמאיים על שלום העולם. הקומוניזם נפל, והדמוקרטיה הוכיחה את העליונות שלה. השואה פתחה את עיני האומות, ואף אחד לא יאפשר מעכשיו רצח עם, בטח לא רצח של יהודים. ישראל שלטה בכל מערכה צבאית שהיא השתתפה בה, וגם אם משום מה היא תאכזב, יש לנו את תמיכתו של הדוד סם שמסתובב לו בעולם עם נבוט גדול מאוד. לוגיקה מסנוורת, בנויה היטב, הגיונית, ובלתי ניתנת להכחשה, מהסוג שאני הכי אוהב. אבל ללוגיקה יש חולשה כואבת. כל קשר בינה לבין בני אדם מקרי בהחלט.

לא יתנו לעוד רצח עם להתרחש. מצחיק אותי לחשוב על המשפט הזה. רצח עם. השמדה שיטתית של אנשים בגלל המוצא שלהם. למנוע את זה נשמע לי טריוויאלי כמו לנגב את התחת אחרי שקוראים בלייזר בשירותים. והיו לנו מספיק אמצעים כדי למנוע כל רצח עם שהתרחש לאחרונה. אבל למה שממשלה X תשלח חיילים שלה, תוך סיכון ביטחונם האישי, כדי להגן על איזה כושים או ערבים ה' יודע איפה, תוך הפרה של הזכויות הריבוניות של המדינה שרוצחת אותם? חוץ מזה שאנחנו מוכרים מנטוס לאותה מדינה, ומלחמה תבטל עסקת ענק בשווי של 20 דולר.

ניצחנו בכל המלחמות שלנו. אנחנו הכי חזקים והכי טובים. כמה קל להאמין בזה בכיתה ד' כשהויכוח אבא של מי יותר חזק הוא שיחת היום. כמה כואב זה היה להתרסק לתוך המציאות. את מי ניצחנו? במלחמות המהוללות שלנו הפגשנו נשק רוסי-אמריקאי חדיש מול רוגטקות משודרגות קלות, שמוחזקות ע"י חיילים בעלי מפקדים אפורים, מקובעים וחסרי תעוזה, שנלחמים בהילוך ראשון. ולמה שיסכנו את עצמם בלחימה בנו אם הם יכולים לקחת את הכישלון הכי צורם ולהציג אותו בתעמולה שגובלת בחוצפה כניצחון מזהיר. וזה עוד במלחמות שראויות לשמן. לאחרונה אנחנו עסוקים מעל הראש במלחמה עם ארגונים שמייצרים את כלי הנשק של עצמם מצינורות בניין וחומרים בייתיים.

שלא לדבר על המוסד והמודיעין שלנו. המדינה היחידה במערב שהצליחה להשיג את הנאום הסודי של הקומוניסט הזה מה-שמו. השגריר הישראלי בפולין פשוט הסכים לקבל את הנאום ממתנדב יהודי שהשיג אותו על דעת עצמו בלי שום קשר אלינו. אבל אנחנו על הגל, אין על המוסד. מצאנו את אייכמן בקצה השני של העולם וחטפנו אותו כדי להביאו למשפט צדק בישראל. כמה מעט יודעים שמישהו בטעות זיהה אותו, ונדרשו שנים לא מעטות כדי לשכנע את ישראל בכלל לבדוק את העניין, וכשהם עשו זאת, כמה מרושל המבצע הזה היה. בקלות כל כך רבה הכל יכל ללכת לעזאזל. אגב את אייכמן השגנו, אבל הרבה מאוד נאצים בכירים פספסנו, כולל כאלה שאפילו לא טרחו לשנות את שמם כדי להתחבא. ונקמת הספורטאים במינכן זה בכלל מדהים. תכלס לקח לנו 20 שנה להשלים את העניין. זה כמו עונש מוות בתשלומים. תרצח עכשיו, תיתלה אח"כ. מאוד אח"כ.

ועכשיו, אחרי שאני כבר לא כל כך בטוח ביכולות שלנו, ואחרי שאני לא כל כך בטוח שהעולם יצא מגידרו כדי לעצור את ענף ייצוא היהודים לים, הכל מתחיל להשתבש. צבאות ערב התחמשו בנשק חדיש כמעט כמו שלנו. זה כבר לא טנק אמריקאי מתקדם מול טנקים סובייטים ממלחמת העולם השנייה. זה כבר אותו טנק, מודל 2007 מול מודל 2006, וזה בדיוק השלב שבו העובדה שיש להם 50 טנקים על כל אחד שלנו מתחילה להשפיע. אז כן, הטנק שלנו מאובזר יותר, ובקרת אקלים זה בהחלט נחמד, אבל אני מתחיל לזלזל ביתרון האיכותי שלנו.

והגזרה מתחממת, ומדינות נוספות קוראות להשמדתנו, גדולות וחזקות מתמיד. ושכנות ותיקות מתעוררות ורוצות להחזיר לעצמן את מה שהן רואות כשלהן, ואני לא יודע אם הפעם נוכל להחזיק את הקווים. ואם לא זה יהיה הסוף. כי אותם ערבים גדלו על תעמולה שאומרת שכולנו רוצחים, אוייבי האלוהים, ושצריך להרוג את כל בני השטן. ורצח עם זה עניין פשוט. להיטלר זה לקח שנים כי הוא ניסה לעשות את זה בצורה מסודרת, כמו שהגרמנים רגילים. לא חייבים לעשות את זה ככה. לעבור מדלת לדלת ולדפוק כדור בראש לכל מי שרואים יהיה תהליך של ימים. אוכלוסיית היהודים בארץ תצטמצם למאות אלפים עוד לפני שארה"ב תספיק להביע גינוי רשמי. וזה, חברים יקרים, נותן לכל אחד מאיתנו סיכויים מאוד לא טובים, בפרספקטיבה אישית.

וזה אם יהיה למישהו בארה"ב בכלל אכפת. כי החברה האמריקאית עוברת תקופות של בדלנות והתערבות בינלאומית, וכרגע לפי כל ההערכות הם עוברים בחזרה לבדלנות, וחזק. הם ניסו לשחק את השוטר העולמי, עשו קצת טוב, אבל אמריקאים מתו ואמריקאים ממש לא אוהבים כשאמריקאים אחרים מתים. אז הם רוצים להפסיק להקריב, לקפל את הבסטה, ולתת לעולם להסתדר בעצמו. זה אומר שעד שלא יהרגו מספיק אמריקאים הם לא יצאו מגבולות המדינה שלהם, ואנחנו נישאר לבד, מנסים להסביר בערבית עילגת שאין סיבה להרוג אותנו כי אנחנו נמצוץ בולבולים כל היום ונהיה יופי של שפחות מין. העיקר להישאר בחיים.

וגם אם הם כן ירצו לבוא להגנתה של הדמוקרטיה המזרח תיכונית היחידה, הם כנראה לא יוכלו. כי פוטין מזמן לא שמע פחד בקולם של האנשים כשהם מבטאים את שמה של רוסיה, וזה צובט לו בלב. יש לו מדינה גדולה, יש לו צבא גדול, ומשעמם לו. הוא אומנם לא צריך שטח, לא צריך מלחמות ולא צריך עימותים דיפלומטיים, אבל הוא קצת מתוסכל מזה שיש לו את אחד הצבאות הגדולים בעולם ולאף אחד לא אכפת, אז הוא עושה קצת שרירים. הוא כבר איים לכוון טילים על אירופה ועל וושינגטון, אני לא חושב שהוא יתבייש למנוע מארה"ב לפעול בצורה אקטיבית להגנתנו.

אבל אף אחד לא רואה שום דבר מזה אצלנו. אנחנו עדיין אחוזי דיבוק ברעיון השלום. ולמען אותו רעיון אנחנו הולכים לגדוע את המדינה על ימין ועל שמאל בשביל לרצות כמה שיותר ערבים. ואז, כשישמעו תרועת מלחמה, ויבינו שאי אפשר היה לעשות שלום עם עם שלא שם לעצמו למטרה לקבל ריבונות על שטח זה או אחר אלא לזרוק את כולנו לים ולהכחיד את הישות הציונית הקולוניאליסטית, אז כבר יהיה מאוחר. וזה עוד התרחיש הטוב. יש את זה הפחות טוב, שלפיו ראש ממשלה מוסר חלקים של המדינה רק בשביל להישאר עוד חודש בכיסא.

ואז המלחמה. ההפסד שלנו. חוסר ההתערבות של העולם. ועוד רצח עם לרשימה. אבל אל תדאגו, זאת רשימה ארוכה, לא נהיה שם בודדים.

ויש עוד כל כך הרבה דברים שמפחידים אותי, אבל אני מרגיש שחפרתי, וצריך גם ללמוד קצת, כי אם באמת יתברר שצריך לעבור למדינה אחרת כדאי שיהיה לי כבר תואר ביד. עכשיו, כשאני מבין את המקור של אותו עצב שהיה מהול בחיוך של אבא, אני מצטער שכמו בכל כך הרבה תחומים אחרים התברר שהוא כנראה צדק.