פרפרים לבנים
שוב עפים לאור
כמו השירים, הסיפורים
נכנסים לתוך הנפש פנימה...
נכנסים לתוך הנפש
פנימה.
אני לא מרגישה אמונה יותר. הלב שלי אוזל מרגש. אני מרגישה מעין ואקום בין המוח והלב שלי.
אני לא יודעת מה לעשות, לא יודעת מה אני רוצה. הראש שלי מבולבל, הלב שלי פוחד מלהרגיש עכשיו.
מה אם הוא יקום וילך? ישאיר אותי עם הלב שלי לבד, פגועה וחסרת אונים... מה אני אעשה?
אהבה היא רגש בלתי נסבל. יום אחד אפשר להרגיש הרגשה אלוהית כזאת, לקום עם חיוך ולהביט אל השמיים בשמחה.
אבל... יום לאחר מכן רוצים פשוט להשקיף מהמרפסת ללמטה ולמצוא אותך שוכב שם, לבד, בשומקום, נופל.
אני רוצה משהו אחר. אני לא רוצה חיים מושלמים, אבל גם לא רוצה חיים בלתי אפשריים.
אני רוצה להרגיש אהובה ומוגנת כשאני מדברת איתו, והלב שלי אומר לי משום מה, לא לבטוח בו יותר, שהוא עוד עלול לבגוד באמון שלי.
שהוא מתכוון לנטוש אותי לטובת משהו... אחר. שהוא לא יקדיש יותר מספיק תשומת לב אליי או לשיחות שלנו.
אני מפחדת להישאר בלעדיו. אני צריכה אותו. כמו אוויר לנשימה.
אני מפחדת. אני מפחדת לעשות את זה. אני מפחדת מהמחר.
אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב
לחצו לה בבטן, הרביצו בגב
אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם
אמרו לה ילדה, אין לך מקום בעולם
אמרו לה תראי, את חושבת אחרת
וגם כשגדלת את עדיין זוכרת
נשברת ועפה לשמיים שלך
ואולי במקרה יגמרו החיפושים
ואולי הוא יהיה הדבר שבשבילו
החזקת חיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Suzumiya Liri