שוב, אחרי כל-כך הרבה זמן.
מדהים איך שהכול קרה אחד-על-אחד כמו אז.
הנרות הונחו בחדר בצבעים ובמקומות שונים,
האווירה הייתה מלחיצה מאוד.
המיטה שלי הרגישה לי קרה פתאום, כאילו לא ישנו עליה מעולם.
רק מרוב הפחד שהשתלט עליי, הנר על ידי החל להבהב.
משהו הרגיש לי לא בסדר, ועדיין לא עצרתי... למה?
החדר הסגול שלי הפך לאדום.
החדר הסגול שלי הפך לאדום כואב..
החדר הסגול שלי הפך לכאב אדום.
חָרַטה. זה כל מה שיש לי בלב.
עד החתונה זה יעבור, נכון?
עד הרגע שבו אותו אחד ישבור את כוס הזכוכית וינשק אותי...
עד היום הזה, זה יעבור, נכון?...
באותה השנייה זה יעבור... נכון?...
ואני עדיין מדמיינת אותי מחכה בפתח 'עולם הממתקים',
ולפתע אתה מגיע ושואל אותי אם זו אני.
וברגע שאני מהנהנת בראשי לאות תשובה חיובית, אתה מחבק אותי חיבוק ארוך ואוהב.
חיבוק שבא לומר לי, "את האחת שלי, את היחידה שלי."
וזה לא יקרה. זה לא הולך לקרות. זה ממש לא.
אני רוצה להיות אופטימית הכי שאפשר.
אני רוצה להתגבר ולא לבכות יותר. לא להגיע למצב שאליו הגעתי.
אני רוצה אותו, ובו זמנית רוצה שהוא יהיה מאושר.
אבל מסתבר שהוא יהיה מאושר בלעדיי ולא בלעדייך.
ליריקס,
שהייתה ותשאר אותה אחת,
הילדה האופטימית מכולן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Suzumiya Liri