תחושת אכזבה נצחית מאהבה שלא נגמרת ו'עמידה שלי בלוח הזמנים' שהוא מכתיב לי.

אני מכורה לו יותר משאי- פעם העלתי על דעתי.

''השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים ונכנסים אחד בשני
זה הזמן, אלוהים, להגיד את מה שיש לך להגיד
להגיד את הגיהנום ואת גן-עדן
שלח אלינו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב
אלוהים של הברקים והרעמים
של הגשם הרטוב והשמש הבוערת, של החיים שלי
של החיים של החתול שמיילל מתחתי
שרוצה לאכול לי את הסיגריה
שנבהל מהעשן שיוצא לי מהפה
שבורח ממני''

אתמול יצאתי עם החברות ונפגשתי עם מישהו, כבדרך אגב כזה, שכנראה מאוד מעוניין בי. וזה לא הדדי.
התנשקנו והכל טוב ויפה, חוץ מהאשליות שלו בנוגע אליי.
אני לא רוצה להיפגש איתו יותר כי לעומת שנים עברו אני לא מוכנה להתפשר על כל פרפר שמתעופף לכיוון האור שלי.

את השבת סגרתי בסרט עם הלן, מתחת לשמיכה שלה ועם הרבה הרבה כאבי בטן שבאו כסוג של עונש מכל הנשנושים שתחבתי לפה כאילו אין מחר, ובמילים אחרות -כמו בזמנים הטובים.
שנכנסתי הביתה התקשרתי לרפי, השיחה הראשונה הייתה קצרה. השיחה השניה עוד יותר. ולפני שהיא התנתקה אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר.

מיד אחר- כך התקשרתי לנטשה, אמרתי לה שאני מתגעגעת אליה ושהיא נורא נורא חסרה לי. היא שמחה לשמוע ושאלה אם זה בגלל משבר שאני עוברת או שהחוסר שלה בחיים שלי זה פשוט נושא בפני עצמו, אני משום מה רק נעצבתי יותר כשהיא שאלה את זה. אחרי הכל, אחותי הגדולה ואני כבר לא מחוברות אחת לשניה כמו פעם.
תוך כדי בכי שניסיתי להסתיר ממנה החליק לו וידוי.. שבימים האחרונים אני לא מפסיקה לחשוב עליה, ומשום מה הרגשתי מהצד השני של הקו יותר תחושה של 'איזה מותק, הקטנה הזאת, מחמיאה לי' מאשר 'קטנה שלי, כמה זה הדדי'..
ואני חייבת לציין כנקודה לזכותה של נטשה שהיא עזרה לי בהרבה בחירות והחלטות בחיים. והגיוס הוא אחד מהם.

כואב לי שאת האנשים שאני הכי אוהבת אני בוחרת להרחיק ממני כי אני פשוט חושבת ששכחתי איך זה לאהוב. (ואולי אני לא יכולה לשכוח מה שמעולם לא ידעתי)

אני רוצה רחוק מכאן. רחוק מאוד מכאן.