הדיכאון המסריח הזה.

סתם,לוידעת איך להסביר.
סתם הרגשה פנימית כזאת.
יש איזה ילדה אחת,שגורמת לי להרגיש כ"כ קטנה,בכל מה שאני עושה-
בכתיבה,בלימודים,בדיבור - אין תחום אחחד שלא.
כל מה שתגידו,אני מרגישה פצפונת לידה.
פעם נורא אהבתי אותה.
היום אני כבר לא כל כך.
אני לא חושבת שהיא עושה את זה בכוונה,זה פשוט האופי שלה -
היא שחצנית. [ואני לא אומרת כדי להעליב,זה עובדה ידועה..]

היא כל הזמן מתגאה כל כך במה שיש לה,במה שהיא בורכה-
כישרון כישרון כישרון,ושכל.
אני יודעת שגם לי יש את זה,אבל לידה? אני מרגישה כמו כלום.
כלום.
לעזאזל.אינלי מושג מה עובר עליי פתאום.

נמאס לי.אני שונאת להרגיש ככה,שונאת.

ואני יודעת שיש מצב שהילדה הזאת קוראת עכשיו בבלוג.

אבל יש כמה בנות כאלה שאני מכירה,ואולי הבת הלא נכונה תפרש את זה כנכון לגביה -

פשוט אל תדברו איתי על זה.

אני רק רוצה לפרוק.

יופי.אני יודעת מה מצפה לי בהמשך.