חשבתם פעם שאתם מכירים את האנשים שהכי קרובים אליכם?

אז זהו, שגם אני.

חשבתם פעם שאתם מכירים את עצמך?

אז זהו, שגם אני.

מסתבר שהאנשים האלה, שחשבתי שאני קוראת אותם כמו ספר פתוח, מסתבר שהם ספר מלא בתעלומות, שקרים ואנשים צבועים.

הרי, אף אחד לא רוצה שבן אדם רע יהיה אחד האנשים הכי קרובים אליו נכון? אז למה אלה שעושים לי הכי הרבה רע על הלב, למה אני שומרת אותם הכי קרובים אליו? כדי שיהיה להם יותר קל לפגוע בו? מטומטמת מטומטמת מטומטמת.

חשבתי שאני יכולה לסמוך עליכם, שתעזרו לי כשאני צריכה אותכם. שתרימו אותי כשאני נופלת. מסתבר שאתם אלה ששמו לי רגל והפילו אותי, לשפל.

שתבינו שאנשים, שאני לא מכירה כ"כ טוב עוזרים לי יותר. באמ אכפת להם ממני. באמת מבינים אותי. למה? זה נראה לכם הגיוני?

אתם פשוט אגואיסטים שמדברים איתי רק מתוך אינטרסים. עם צרכים למשהו. מתי תבינו שגם לי יש לב?

אז זהו, עכשיו אתם יכולים להוסיף אותי לרשימה הארוכה של האנשים שפגעתם בהם.ואני יכולה להוסיף אותכם לרשימה האין סופית של האנשים שפגעו בי.

באמת שאתם אפילו לא קולטים כמה פגעתם. איכ ולחשוב שאני [עדיין] מגדירה אותכם החברים הכי טובים שלי אי פעם.

עם כאלה חברים מי צריך אויבים?

כשאתם שואלים אותי מה קרה לי, למה אני במצב הזה בזמן האחרון ושואלים מי פגע בי ואם אתם יכולים לעזור..

זה לא עוזר! אתם יודעים שאתם אשמים. אתם יודעים שאתם שואלים את זה מתוך ייסורי מצפון.

זה שאני לא מראה לכם את זה זה לא אומר כלום.

הרי אתם טוענים שאתם מכירים אותי כ"כ טוב. אז למה אתם לא רואים שעוברים עליי דברים? למה אתם לא עוזרים?

יש אנשים מעטים מאוד שמבינים מה עובר עליי. באמת.

אף פעם לא חשבתי שאני יגיע למצב הזה. לדיכי הזה. שאני כותבת פוסטים דכאוניים בבלוג שיגרמו לי לבכות.

אבל אני כבר לא יכולה להחזיק את זה בבטן.. אני מרגישה שאני מתפוצצת בגלל מה שאני מרגישה בבטן.

באמת שאני כותבת את הפוסט הזה עם דמעות בעיניים, זולגות ללחיים.

דרושים חברים חדשים, עם ניסיון.

שלא יתייחסו אליי כמו אל זבל. נמאס לי מזה כבר.

שידאגו לי. אבל באמת.