כשאנה נכנסת בתוכך,
כשהיא כבר חלק ממך,
היא לוקחת ממך הכל,
את כל מה שהיה שם לפניה.
חברים
חברות
אושר
חופש
כיף
שמחת חיים
את החיים.
אני מרגישה כ"כ ריקה.
כשאנה נמצאת את אמורה להיות לבד, בלי אף אחד, בלי חברים, בלי כלום,
רק כדי שתוכלי להשקיע בה את כל כולך.
אני כל הזמן מבריזה להן. רק תירוצים כל הזמן. תירוצים ושטויות שאני אפילו לא הייתי מאמינה אם היו אומרים לי דברים כאלה.
א ף פעם אין לי מצב רוח. אף פעם.
אין לי כוח גאד אין לי כוח נפשי יותר לעשות את זה. כבר אין לי איפה לפרוק אפילו.
אני מדמיינת את עצמי בראש בוכה. בוכה עד שאני נחנקת מהדמעות של עצמי. טובעת או משהו.
אני כבר לא מסוגלת לבכות יותר. זה גם משהו שאנה לקחה לי.
היא רוצה שכל הכאב הזה, שכ"כ קשה להחזיק בו, שהוא ישאר בתוכך ולא יצא. לא יתפרץ בצורת בכי ולא בשום צורה אחרת.
בגלל זה זה כ"כ קשה לי , כי הכל בפנים, אין לי עם מי לדבר יותר. ולמען האמת, אני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד.
אין אף אחד בעולם שיבין אותי ואין אף אחד שיוכל לעזור לי.
וגם אם חברה שלי אומרת לי " אני מבינה אותך" , לאאאאאאאאאאא את לא מבינה!! אוף את כ"כ לא מבינה!!
הלוואי שיהיה קסם שמישהו יגע בי ויעשה אותי רזה. מאושרת.
אין במילים בפי יותר. אני לא יודעת מה לספר אני לא יודעת איך להגדיר את זה איך לתאר כל מה שאני עוברת.
עדיף לי אפילו שזה יהיה לצד השני, שיום אחד אני אתעורר ואני אהיה במחלקה להפרעות אכילה, כ"כ רזה שיחשבו שאני שלד. שאנשים יבהו בי מרוב שאני רזה ולא מרוב שאני שמנה. שאני הולכת עם אותה חולצה שענקית עלי לכל מקום וכבר כולם אומרים לי ורומזים לי שאני חורשת עליה יותר מידי. אבל מה לעשות שזה הדבר היחידי שמסתיר?!?
מה אני עושה? תגידו לי מה? אני חייבת כבר שינוי. שיתחילו כבר הלימודים, אולי כשיהיה לי שם קשה אני יצליח לאכול פחות.
בשבוע האחרון אני רק זוכרת את עצמי בבולמוסים. אפילו לא מנסה לעצור את עצמי.
אני כבר כלכך מתדלדלת והכל שומן הכל רק שומן אפילו שרירים אין לי. צלוליטיס מגעיל שכזה.
ואני אפילו לא יכולה להגיד שאני ניראת טוב.
מחר אני הולכת ללאדעת, משהו כמו לדגמן?!? לא לא נו פשוט מצלמים אותי לקטלוג של משהו.
זה נוראי. למה הסכמתי בכלל?! או שאלה יותר טובה- למה ביקשו ממני?
למה אני לא יכולה להיות מאושרת?
אני חופרת פה כלכך בלי סיבה ובלי היגיון בכלל. אין שום פואנטה בדברים שלי.
הדיבורים החופרים שלי לא מתבססים על שום רעיון חוץ מזה שקשה לי וזה כבר גדול עלי בהרבה.
ההפרעות האלה רק גדלות מרגע לרגע.
אבל אני לא רוצה שהן יעזבו אותי.
אני רוצה לנצח להיות ככה. לספור קלוריות. לבכות על זה . לכאוב בפנים. לרצות מטרה.
כי זה עושה אותי מיוחדת. גם אף אף אחד בעולם לא יודע. אני אנה. ויש לי הפרעות אכילה ואני מיוחדת. אני שונה מכולם ויש לי משהו להגיד עלי, שאני משהו, לא משנה מה אני משהו.זה חלק ממני, חלק בלתי נפרד.
אם רק הייתי יכולה להיות רזה. הכי רזה. שיגידו " זאתי הרזה הזאתי" ולא שום דבר אחר.
ביום שאני אשמע את זה. אני אהיה הכי מאושרת בעולם.
עד אז
לא.
אני מעריצה אותן. אני פשוט מעריצה אותן.
איך אפשר להעריץ מישהי שאני בכלל לא מכירה?
רק ע"פ איך שהיא ניראת, על הנתונים הטיבעים שהיא קיבלה שבטח לא מזיזים לה כלום והיא לא מערכיהה אותם.
נשבעת, הייתי רוצחת בשביל זה.
פתטית שכמותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
My Fat Obsession