הבלוג של לובה

בבוקר,בשעת הזריחה(14:00)

רוני שיגעה אותי בפאלפונים והבינה שמשהו לא בסדר..

היא באה אליי.. פתחה את הדלת והבינה..

היא אמרה:

"הגיע הזמן לזרוק את החליפה הזאת לכביסה

לפתוח את התריסים של החלון

לפתוח את החלון(רצוי)

ולעבור הלאה"

ואפילו לא שאלה שום דבר.. פשוט פתחה את החלון,את התריסים

הביאה לי בגדים להחלפה ושמה אותי באמבטיה והלכה

הקשבתי לה...(יש ברירה?!)

פשוט הייתי מתחת למים הזורמים..

אמרתי לעצמי זהו.. היה.. אבל זה כל כך כאב.. שהתחלתי לבכות...

אחרי חצי שעה מתחת לזרם של המים

כשהקצף של הסבון זורם עם המים

החלטתי לצאת

(סתם פשוט הידיים שלי כבר ניראו כמו של בת 90)

התלבשתי והגעתי לחדר

היא חיכתה לי שם,ישבה בשקט על המיטה

פשוט סגרתי את הדלת

רצתי אליה והתחלתי לבכות

רוני:"תבכי.. תוציאי את הכל"

אחרי 15 דקות של בכי!!! הפסקתי לבכות

רוני:"עכשיו אחרי שאת נרגעת את מוכנה לספר לי מה קרה?"

סיפרתי לה.. על ההפלגה,על הידיד של אח שלי..על הכל

רוני:"תקשיבי,הכל עובר.. פשוט את צריכה להתמודד.. יכול ליהיות שהוא לא היה בשבילך.."

אני:"לא הוא ולא זה שמההפלגה ולא אף אחד,אז מי כן?!"

רוני:"לכל אחת יש את האחד שלה,את תמצאי אותי סמכי עליי.. עכשיו בואי נעשה קצת שינויים"

וכן שינינו לי את התסרוקת,שנינו קצת את החדר(השינוי הגדול הוא שפתחנו את החלון...)

ופשוט נחכה לטוב..

ככה עבר היום והלכתי לישון.. לא מאושרת,אבל גם לא בוכה

למחורת כשחזרתי הבייתה סבתא מתקשרת

סבתא:"סבא נעלם את יודעת איפה הוא?"

מפה כבר הבנתי... מאושרת בזמן הקרוב לא אהיה...

גם כשאני מנסה,זה לא הולך