בזמן האחרון אימצתי לעצמי גישה חדשה.
אופטימיות.
בזכות מאי שלי..שכ"כ רחוקה ממני ואני כ"כ אוהבת אותה.
אז..אנחנו לא יחד..סו וואט?
אז..אוהד רחוק ממני אז מה?
לפחות לשניהם טוב עכשו.
בזמן האחרון היצירתיות נוטשת אותי
פעם הייתי כותבת המון.היום אני יכולה לשבת שעה עם דף ולא לכתוב מילה...
אתמול דיברתי עם אוהד.שוב.הוא ישב ליד הדואר עם הלפטופ חחח
נראה לי אנחנו האנשים הכי ילדותיים שיש.
באמת.
אני מוצאת את עצמי הרבה בזמן האחרון חושבת עליו.עלינו.
על כמו שהיינו פעם.
ולא מצליחה.זה ממש מטומטם המצב הזה שנתקענו בו.
אני שונאת את המקום הזה שנקרא בקעה.
אני שונאת להיות מרוחקת מכולם.
אני שונאת להיות זקוקה לחיבוק הכי גדול בעולם
ולדעת שכל מי שיכול לתת לי אותו רחוק.
אבל לא נורא.אני מתעודדת בעבודה שיש לי אותם.
אפילו פוסט נורמלי ולא חופר אני לא מצליחה לכתוב.
בהתחלה הייתה את ההתלהבות כזה של הבלוג
לעדכן כל כמה דקות על כל שטות.
ועכשו כבר אין מה..
אוהד?
אני באמת לא יודעת איך אשרוד בלעדיך.
בלי השיחות שלנו לתוך הלילה המצחיקות והשטותיות.הרציניות והוויכוחים.
אחרי הכל .עברתי איתך די הרבה בזמן מאוד קצר.אתה חשוב לי אין מצב בעולם שאני מנתקת איתך על קשר או מוותרת עליך.כי פשוט..אתה זה אתה.ותודה על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
