קפיצת הדרך

כל אחד מרגיש חופשי לבוא ולשאול אותי "נו ומה עם ילדים?"

או אם אני מחזיקה תינוק ישר לכולם יש הערה קבועה "מה את מתאמנת?"

אני לא יודעת למה זה כך, אני מתארת לי שבמדינות מערביות אחרות אנשים לא היו מעזים לשאול שאלות כאלו מפני שהם מכבדים יותר פרטיות ובכלליות יותר מרוחקים ופחות ישירים. אבל בארץ כנראה אין את הריחוק הזה וככה אנשים חושבים שהרחם שלי הוא נושא לגטימי לדיון.

בכל מקרה הלחץ הסמוי או הלא כל כך סמוי הזה גורם לי לחשוב.. מה אני רוצה?

והאמת שאני לא יודעת.. כי חוץ מהדחף הבסיסי שיש לאנשים להשיג סוג של ניצחיות מסויימת בהפצת הגנים שלהם אני לא רואה שום סיבה הגיונית להתרבות, טוב לי בחיים וממש לא בא לטפל 24 שעות 7 ימים בשבוע בילד שיגדל ויהיה בסופו של דבר ככל הנראה כפוי טובה כלפי הוריו. אומרים ילדים קטנים צרות קטנות, ואני רואה איך כיום ילדים מושלים בהוריהם סוג של עריצים קטנים וההורים נהיים אנשים דהויים נראה שאין להם כוח לטפח ולהשקיע בעצמם עסוקים יותר בלשרוד. אולי אני מקצינה אבל זה דבר שאני רואה על בסיס יומיומי, בכל מיני סיטואציות אם זה בסופר כשאני עושה סידורים או אפילו לפעמים במשפחה שלי. ובכלל לא דיברתי על בני נוער עם כל גיל ההתבגרות, או בכינוי החביב עלי "הגיל המגעיל" וזה לא נגמר שם... ילדים זה לכל החיים אתה צריך להעניק להם ללא סוף.

מה שמוביל אותי לעניין כי יש האומרים שככל שאתה מעניק ככה אתה יותר אוהב.. אני רואה את זה בזוגיות וככל הנראה שזה תקף פי כמה וכמה עם ילדים, אני מקווה יותר נכון...

אני מניחה שההשפעה התרבותית של לחיות בישראל והמורשת הגנטית יכריעו את הכף ובעוד כמה שנים כשאני אתחיל לשמוע את מחוגי השעון הביולוגי שלי מתקתקים אני ארצה גם להביא ילדים. בנתיים טוב לי להיות דודה....

ד.א  תקשיבו לשיר הזה http://www.youtube.com/watch?v=4P5b4PBYeSI

אבל באמת תקשיבו.. מאוד רלוונטי להלך מחשבות שלי כרגע.. וגם הם להקה מעולה למי שלא שמע חומרים אחרים שלהם.

אבן החן היתה שמורה בביצורים רבים ומוקפת טירה,

בעדינות וזהירות הצלחתי להכנס לטירה.

ושם נצצנו אבן החן ואני,

נצצנו כמו שרק ילדים יודעים.

יום אחד, הזוהר הועם ואני רציתי לצאת מהטירה,

אבל חמדתי לי את אבן החן.

וכך הלכתי אנה ואנה בטירה, מחריבה אותה,

עד שלבסוף יצאתי מהטירה.

משאירה אבן חן פגומה,

בטירה של בדידות.

אבחנה - נראה לי שאחד הסימנים הראשונים להתמכרות לבלוג הוא שבזמן שקוראים לך מאורעות חשובים בחיים אתה חושב איזו כותרת תתאים לזה.

 

ולעניינו-

דיברנו בסוף שבוע הזה על הכל. אין יותר סודות, גם לו היו את החטאים שלו.

אני לקחתי את זה בקלות משום מה, שום דבר שהוא אמר לא באמת הכאיב לי,

אצלו המצב שונה, הוא נפגע אומר שיש לו כעת בעיה באמון בי, לבסוף לקחנו החלטה להמשיך יחד.

 

אולי היינו צריכים להכיר אחת את השני כדי לקבל שיקוף על מעשינו

אנחנו ערמומיים באותה מידה, יכולנו להתעלם מכך בחינניות ולהמשיך הלאה ולחזור על אותן טעויות במערכות יחסים עתידיות,

או לקבל החלטה אמיצה יותר שמעתה בונים יחסי אמון אמיתיים, המושתתים על כנות לעמצך ולאחר.

כאמור אנו בחרנו בדרך השניה.

 

בילינו את הסופ"ש כולו בבית חוץ מגיחה לים בשבת, בחנו פינות חדשות של הבית שבהן עדיין לא השתעשענו בעבר,

מסתבר ששטיחים הם לא אידיאליים לקיום יחסי מין, תשאלו את הברכיים המדממות שלי.

נ.ב מישהו מכיר מנקה שטיחים מקצועי באזור השרון?