קפיצת הדרך

עוד יום חולף ומצטבר לשבוע, והשבועות לחודשים 

ומבלי ששמתי לב עברו כבר כמעט שלוש שנים..

איך זה שהאפשרות עדיין מפתה לדרך שהיא לא ברורה ומסוכנת

כשיש לי שביל רחב ובטוח ללכת בו?

אולי הזרות היא מקור המשיכה?

אולי העובדה שהאפשרות הזו נגנזה כבר?

אני לא אלך בה כי יש לי הרבה מה להפסיד אבל אני משחקת במחשבות

ולמחשבות יש ממשות משלעצמן

כי איפה שהמחשבה נמצאת שם נמצא האדם באמת,

כי זה מותר האדם.

אז אולי אני בעצם באמת בשני שבילים בו זמנית?

זה לא ייתכן כי לנשמה יש מקום אחד ואין היא יכולה להתפצל.

אז יוצא מכך שאני מדלגת בין שבילים?

או כפי שאתה אומר אנחנו באותו השביל אך בנקודות שונות?

כל הדיאלוג הפנימי הזה מעורר בי תמיהה

מה עלי לעשות

להיות בטוחה

או לא

ולמה פניתי אליך בכלל

למה?