קפיצת הדרך

כל אחד מרגיש חופשי לבוא ולשאול אותי "נו ומה עם ילדים?"

או אם אני מחזיקה תינוק ישר לכולם יש הערה קבועה "מה את מתאמנת?"

אני לא יודעת למה זה כך, אני מתארת לי שבמדינות מערביות אחרות אנשים לא היו מעזים לשאול שאלות כאלו מפני שהם מכבדים יותר פרטיות ובכלליות יותר מרוחקים ופחות ישירים. אבל בארץ כנראה אין את הריחוק הזה וככה אנשים חושבים שהרחם שלי הוא נושא לגטימי לדיון.

בכל מקרה הלחץ הסמוי או הלא כל כך סמוי הזה גורם לי לחשוב.. מה אני רוצה?

והאמת שאני לא יודעת.. כי חוץ מהדחף הבסיסי שיש לאנשים להשיג סוג של ניצחיות מסויימת בהפצת הגנים שלהם אני לא רואה שום סיבה הגיונית להתרבות, טוב לי בחיים וממש לא בא לטפל 24 שעות 7 ימים בשבוע בילד שיגדל ויהיה בסופו של דבר ככל הנראה כפוי טובה כלפי הוריו. אומרים ילדים קטנים צרות קטנות, ואני רואה איך כיום ילדים מושלים בהוריהם סוג של עריצים קטנים וההורים נהיים אנשים דהויים נראה שאין להם כוח לטפח ולהשקיע בעצמם עסוקים יותר בלשרוד. אולי אני מקצינה אבל זה דבר שאני רואה על בסיס יומיומי, בכל מיני סיטואציות אם זה בסופר כשאני עושה סידורים או אפילו לפעמים במשפחה שלי. ובכלל לא דיברתי על בני נוער עם כל גיל ההתבגרות, או בכינוי החביב עלי "הגיל המגעיל" וזה לא נגמר שם... ילדים זה לכל החיים אתה צריך להעניק להם ללא סוף.

מה שמוביל אותי לעניין כי יש האומרים שככל שאתה מעניק ככה אתה יותר אוהב.. אני רואה את זה בזוגיות וככל הנראה שזה תקף פי כמה וכמה עם ילדים, אני מקווה יותר נכון...

אני מניחה שההשפעה התרבותית של לחיות בישראל והמורשת הגנטית יכריעו את הכף ובעוד כמה שנים כשאני אתחיל לשמוע את מחוגי השעון הביולוגי שלי מתקתקים אני ארצה גם להביא ילדים. בנתיים טוב לי להיות דודה....

ד.א  תקשיבו לשיר הזה http://www.youtube.com/watch?v=4P5b4PBYeSI

אבל באמת תקשיבו.. מאוד רלוונטי להלך מחשבות שלי כרגע.. וגם הם להקה מעולה למי שלא שמע חומרים אחרים שלהם.